הטובים לתקשורת

שמיניסט יקר, הר"מ שלך בישיבה התיכונית בטח קורא לתקשורת בשם "תישקורת". וזה במקרה הטוב. "עלמא דשיקרא", הוא חוזר בכל הזדמנות ו"לא חשוב מה יאמרו השדרנים חשוב מה יעשו היהודים". אחר-כך הוא מצטט את ה"שפת-אמת".

במידה מסוימת הר"מ שלך צודק. אבל צר לי לערוף סמכות: הר"מ צודק, אבל הדעות שלו לטווח ארוך הן אסון. מידי שעה אנו משלמים בריבית-דריבית, את ההתנתקות והנתק שבין הציבור שלנו לעולם התקשורת. הדעות הלאומיות והנכונות יוצאות וידיהן על ראשן בכל הרשתות ובכל השעות. הזמן היחידי של ביטוי פחות או יותר אובייקטיבי לדעותינו בקול-ישראל הוא בין השעה אחת אחרי חצות ל-6 בבוקר: צפצוף ארוך וצורמני. בגלי-צה"ל אף זה לא, האזינו פעם ל"ציפורי-לילה".

אין שום סיבה שחברים כמוך לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות (צילום: Ross Murray-cc-b-nd)

יש לא מעט שרים וח"כים שמתקשרים כל בוקר לכתב "שלהם" כדי לשאול אותו (בהגזמה): מה דעתי היום? והשדרן בן העשרים (או העיתונאי בן ה-25) מספר לשר מה דעתו של כבודו, וכבודו אומר לאומה את דעתו והשדרן משדר את דעתם של כבוד השר ושל השדרן. זהו המצב. משום כך לא חשוב כל-כך מיהו השר, אלא חשוב מיהו השדָר. בדרך כלל זה כלי ריק אבל די אינטליגנטי שעולמו הרוחני רחוק כמטווחי קשת ממכל מה שאתה, חברי השמיניסט, מאמין ומחונך על ברכיו. אין סיבה, איפוא, שאנשים כמוך, שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון. שצעירים כמוך ישרבבו את הערות הביניים שלהם בתוך דברי הח"כ ושאתה תראיין, בכבוד ראוי, רב ראשי וכל אדם אחר. אין שום סיבה שחברים כמוך שהספיקו להתמלא כבר במשהו, לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות, אלו שקובעים מי יוזמן ומי לא. מי ישאֵל ומה ישאֵל. בימית שולם המחיר ובגוש קטיף גם כן. הלוואי והיו לנו שם שדרים עם הדעות הנכונות. הם לא היו שואלים כל היום את הח"כים הלאומיים: "האם אתם לא מרגישים שאתם מחסום לשלום?". או: "מה תעשו עם כל-כך הרבה פיצויים?" אם היו שניים-שלושה דתיים יותר ציוניים ופחות ציניים, הם היו מחציפים לשאול את שר הביטחון: "אדוני, אתה לא מרגיש בושה לעקור ישובים בארץ ישראל?". או: "כיצד אתה מסביר את העובדה שאנו עוקרים עשרות ישובים פורחים בשביל פיסת-נייר שערכה מפוקפק?". אבל לא היה לנו שדרן שם. אין אנו מעמידים במבוכה שר משטרה בשאלה כמו: "מדוע תחת אחריותך יהודי אינו יכול להסתובב בלי פחד בירושלים, בעוד שערבים מרגישים בטוחים ברחובותינו?". אם השרים כבר מגמגמים, מוטב שיגמגמו אל מול השאלות שלנו, שיתפתלו מול החצופים שיודעים לשאול, ושלא רק נואיבה והדייר-סטרייט בראש שלהם.

אבל הרב שלך בטוח שהוא צודק. "ביטול תורה", הוא קוטף את אוזנך והולך לקרוא את העיתון שלו: "את הכישרון אתה חייב לנתב לאפיקים נכונים. הקב"ה נתן לך כשרון כדי שתכתוב חידושי תורה, כדי שתברר סוגיות הלכתיות, לא בשביל לכתוב חיבורים ילדותיים או עיתוני בי"ס מלאי ליצנות". ליבי איתך, שביעיסט או שמיניסט, שמתעסק בחרדת קודש בעיתון בית-הספר וב"שטויות האלה". אני מחזיק לך אצבעות כשאתה מתגנב בלילה ללוח המודעות בבית-הספר ותולה שם מאמר עוקצני נגד המנהל וצוות בלשיו המכונים מדריכים. עם אנשים שיודעים ומוכנים לזעוק נגד עוולות, להביע את דעתם בכישרון ראוי, עם אלה אפשר יהיה לעשות משהו במדינה הזו כשיסתיימו הלימודים ויתחילו החיים.

המכתב הזה הוא, אם כן, אליך פרחח מוכשר או שמיניסט עם מעט ערכים ולא פחות כישרון. אתה שיודע מה קורה מסביבך ולא מאלו שתוקעים אצבעות באוזניים, כשאומרים להם "אמרו בטלוויזיה" וצועקים: "אוי, אוי, עיתונאים אין להם חלק לעוה"ב...". הפניה הזו היא אליך, אם אתה עם מעט ביטחון עצמי, מספיק סבלני בשביל לסבול, מספיק חזק ומאוזן כדי לא להישחק, ודי נבון כדי להסכים עם הדברים הכתובים כאן.

עם ישראל זקוק לאנשים שיהיו לו לפה (צילום: יחצ)

הגיע רגע של אמת. בעצם הוא הגיע מזמן, אבל אנחנו היינו בדיוק באמצע סוגיא חשובה.

הטובים לתיקשורת! כל בחור וטוב לנשק הכתיבה. יש לאתֵר בדחיפות ובבהילות כל כישרון צעיר ולטפח אותו, להכניס לו לראש עוד בכיתה ט שהא טוב ומוכשר ויכול, ללמד בני-יהודה קסת, להפסיק לקשקש כל היום לוגריתמים ואמפרים ולתת צאנס לחברה כישרוניים לפתח את כישרונם. אחרת השוקת השבורה שלנו תישבֵר ותלך, ותיטחֵן עד דק ורווח והצלה לא יעמדו ליהודים משום מקום אחר.

עם ישראל זקוק לאנשים שיהיו לו לפֶה. ואינני מדבר עכשיו על מנהיגים שחסרונם גם הוא זועק. אני מתכוון לכאלו שמסוגלים לבטא יפה עמדות נכונות, כלים להעברת המסר, אבל כלים מחזיקי ברכה; כלים שלובים בערכים של מוסר אמיתי ועם אוריינטציה יהודית. הפוטנציאל של החברה בציבור הלאומי הוא אדיר, אבל בתחום הזה יש עדיין איזה רגש נחיתות ופחד-במה.

וזה נכון מאוד שהעשייה האמיתית היא הדבר החשוב ביותר. הוכחנו זאת בהתיישבות, בעליה, בביטחון ובחינוך. במיוחד בחינוך. בלי הדברים האלה לא צריך כותבים ומשדרים. אבל חייבים להכיר בעובדה שערכים אלו נפגעים מאוד בגלל העדר נושאי-הרעיון ומפיציו לרשות-הרבים. ולכן, בלי בושה, אני מעז לקרוא לך, צעיר בוגר ישיבה תיכונית, לנסות ולהתקבל לגלי-צה"ל. תהיה אומנם גובניק, אבל השפעתך על הנעשה בארץ תהיה פחות ואולי גם יותר, מהצנחן ומהחי"רניק סגול-הכומתה. אני יוצא מתוך הנחה שאם יבואו לבחינות קבלה 50-100 בחורים (ובחורות!) צעירים דתיים ומוכשרים, שניים-שלושה יצליחו להשתרבב. במשך הזמן אחד מהם ילמד איך לשאול את השאלות הנכונות ומה לא לשדר ולו משום השיקול הזניח ששידור מסוים עלול להזיק לעם ישראל. נקודה. ללכת לתקשורת היום פירושו אצל צעיר דתי להיות חלוץ ולהפוך את אדמת הבור והבורים הזו, לנכש קוצים ולשתול ורדים. לשבת מול מיקרופון זה חשוב היום כמו שפעם היה חשוב לייבש ביצה, למרות קרקורי הצפרדעים.

אולי זה נשמע פתטי אבל "עט לעשות!". ויותר משזו פניה אליך, שמיניסט יקר ושביעיסט החושב על עתידו, זוהי פניה למחנכים אשר רואים את השריפה ומחשים. בצד החינוך הטוב לערכים וללימוד תורה צריך להחדיר את המודעות לכך שהעשייה התקשורתית הנה כחומר ביד היוצר. היא יכולה להיות כלי חינוכי, או חלילה, אנטי חינוכי אדיר. תלוי ידו של מי לוחצת על המתג.

אני מודע גם מודע לבעייתיות באיגרת הדחופה הזו: היא מתעלמת מהקשיים ומהחסרונות בעולם התקשורת. פה ושם הגזמתי, אך בעיקר המעטתי בעוצֶם-כוחו של המיקרופון והעט. אולי הפחתתי בחשיבותם של תחומי עשייה אחרים, אבל אין לי ספק שהשברים, כמו ההצלחות, בחברה הישראלית - כולם נגעו-נשקו בתקשורת לגווניה. ושם לא היינו. אם נמשיך להיעדר משום אנינותנו, ניקיון-כפינו וצחות-בשרינו, הרי שנוסיף לראות בבניין פלשתין, בערכים נשחקים במדינה מתפוררת. ואל תגיד לא ידעתי ואל תאמר לא שמעתי כי אתה יודע למה.