במלכות השקיעה - זלדה

בְּמַלְכוּת-הַשְּׁקִיעָה

אֲפִלּוּ קוֹץ מֵפִיק נֹגַהּ.

פִּתְאֹם נְמוֹגִים כְּתָרִים

וְקוֹץ חוֹזֵר לִהְיוֹת קוֹץ

וְהַר שָׁב לְגָלְמִיּוּתוֹ,

נֶחְשְׂפָה מִדַּת-הַדִּין

וּמְבַצְבֵּץ שֶׁלֶד הַיְקוּם.

אַךְ אֵינֶנּוּ מֵתִים מִפַּחַד

כִּי מַגִּיעַ חֶסֶד הַלַּיְלָה

וְהַנֶּפֶשׁ מַמְרִיאָה לְהַשָּׂגָה חֲדָשָׁה

שֶׁל הַבּוֹרֵא.

מה מתואר כאן בשיר?

בשיר כותבת לנו המשוררת על שני זמנים, על שני עיתים במחזוריות של חיי האדם: היום והלילה.

בלילה, "במלכות השקיעה, אפילו קוץ מפיק נגה". איך קוץ מפיק נוגה, איך קוץ הופך להיות כתר? באמצעות הדמיון, כמובן. הדמיון שלנו מסוגל לתת פרשנות נדיבה יותר של המציאות, ולהעניק לה משמעויות שהם מעבר למה שנתפס ישירות בחושים. יותר מזה - המשמעויות האלה מסוגלות להפוך את מה שנראה מבחינה חיצונית כמפחיד ומכאיב, למשהו מרהיב ומרומם - קוץ הופך להיות כתר (זלדה רומזת כאן לתגים בראשי האותיות בספר תורה).

לכן התהליך הזה קורה בלילה - כדי שהדמיון יוכל להכנס לפעולה, החושים צריך להיות מוגבלים. כדי שהעיניים הפנימיות יוכלו להכנס לפעולה, העיניים הביולוגיות צריכות להיות מוחשכות.

אבל כשהיום עולה, פתאום אנו רואים דברים כמו שהם, ללא המשמעויות שהדמיון שלנו "העמיס" עליהם. הבשר של המשמעות שהעמסנו על העובדות מתפוגג, ונחשף שלד היקום - העובדות. קוץ חוזר להיות קוץ, והר חוזר להיות גולם של אדמה. וכשאנו רואים אותם כפי שהם הם מאיימים עלינו.

"אך איננו מתים מפחד", זלדה קובעת. היא יודעת, שיש מחזוריות ועוד מעט יגיע הלילה, ונוכל לראות את הדברים באופן אחר.

המשוררת אומרת שכשמגיע הלילה, ומתרחש התהליך שתיארנו, "הנפש ממריאה להשגה חדשה של הבורא". בשורות הסיום, פתאום נסוף נופך חדש לשיר. זלדה מלמדת אותנו שאותה פעולה של הדמיון, איננה סתם פעולה שילדים קטנים עושים, שמסתכלים על העננים ורואים כבשים. היא באמת נותנת לנו נגיעה במציאות הרוחנית, היא נותנת לנו השגה חדשה של הבורא. כנראה שההסתכלות על העולם רק בחושים - "במידת הדין" החשופה - איננה נותנת את כל התמונה.

העולם שותק. העולם, שעפ"י התורה נברא בדיבור אלוקי, שותק. העולם כשבוחנים אותו בחושים, פועל על-פי חוקי טבע, שגם אם הם נכונים, הרי הם מעלימים את נוכחות האלוקים, ונותנים אשליה של פעולה עצמאית. לכן, דרושה "מידת רחמים" של דמיון שתצטרף אל "מידת הדין" של המדע, ותחיה את העולם - תראה את הדיבור האלוקי שבתוכו.

אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של דין ותשובה. מעניין לחשוב על המשמעות של מידת הדין ומידת הרחמים, בהקשר שלנו. מידת הדין היא זו שבוחנת את מעשי האדם בהסתכלות משפטית - לפי המעשים שעשינו במובנם הפשוט. אנו מבקשים מהקב"ה שיבחן אותנו גם במידת הרחמים - שינסה "לדמיין" ולשפוט את מעשינו בצורה רחבה, ינסה לראות אם אפשר להסתכל על הדברים הפחות טובים שעשינו ולתת להם משמעות קצת יותר חיובית, ולדון אותנו לכף זכות.

הדוגמא שעולה לי בראש לגבי שני סוגי ההסתכלות הזאת, היא היחס כלפי החלוצים החילונים בתחילת המאה שעברה. אנשי היישוב הישן זעקו כלפיהם "כופרים! תאוותנים!", וניסו להתרחק מהם כמה שניתן. ואילו הר קוק, הסתכל על הכפירה שלהם ואמר שאולי הם כופרים בגלל שהיהדות שהם רואים היא מצומצמת, בלי קשר לחיים ולציונות. הם בעצם רוצים אמונה עמוקה יותר, והצורה שהם מחצינים את זה היא החילוניות.

תחשבו על זה.

נ.ב.

אולי עצה קטנה לסיום - לפני שאנו מבקשים מהקב"ה לעשות את זה עבורנו, ולבחון אותנו במידת הרחמים, אולי ננסה את זה, רק מדי פעם, כלפי חברינו...