העשירי בטבת הוא יום הולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. בצעירותו למד ביאליק בישיבת וולזין ולמרות שהתרחק באורח חייו מדרכה הוא נשאר מאד מחובר לעולם התוכן היהודי. ניתן לראות זאת בחלק גדול משיריו ומעבודתו. במאמר "גילוי וכיסוי בלשון" דן ביאליק בכוחם של המילים ותפקידם, בסופו של המאמר הוא עומד על ההבדל שבין משמעות המילה ב"פשט" לבין הדרש הרמז והסוד שבה ומבחין בין שפת הפרוזה שהיא השפה בה משתמש הסופר, לבין שפת המשורר. וכך הוא כותב:
"...הללו, בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל - ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשון בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו...
 |
|
השירה נמצאת בשפל גדול (בתמונה: ביאליק ורבניצקי)
|
אנשי הפרוזה מחפשים במילים את הפשט, עבורם המילה היא בעיקרה פונקציונאלית, היא אמורה לשאת מסר מסוים ממקום למקום ולכסות על התהום שרובצת מתחת. הוא ממשיל אותם למי שיוצרים קרח על גבי הנהר כך שהם יוכלו לעבור מהגדה האחת לשנייה בלי להתרטב. התהום היא החללים העמוקים שבמציאות, בנפשו של האדם ובמשמעותה של המילה. אנשי הפשט לא מנסים לגעת בהם, הם מחפשים מסר כללי שיהיה מובן לכל אחד באותו האופן.
...ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות - וצרופי הלשון המכוונים להן - כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם; ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה...
אנשי השירה הם בעלי הרמז הדרש והסוד, אותם אלו שמחפשים את הדינאמיות של המילים הופכים בהם והופכים בהם, המילה עבורם היא לא רק מה שהיא אומרת אלא בעיקר מה שהיא מסתירה. הם חוטרים למשמעויות סובייקטיביות ועצמאיות, שואלים את עצמם מה המילה אומרת לי עכשיו. הם מחפשים להציץ דרך המילים אל מה שמעבר.
...ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה...
אנשי השירה מקפצים על גבי הנהר בשעה שהקרח מתבקע. תוך כדי קפיצה מקרחון לקרחון הם פוגשים בתהום שפעורה תחת רגלם.
אנחנו נמצאים בזמן בו השירה נמצאת בשפל גדול. צאו וראו מה מקומם של ספרי שירים על המדפים בחנויות הספרים וברשימות רבי המכר. במצב הזה יש שני אשמים. מצד אחד המשוררים שלפעמים משאירים את הקוראים רק עם התהום בלי גלדי הקרח, כך שאין לו את אפשר לחצות אותו (או בקיצור ספרי שירה הפכו ללא מובנים). אך גם לקוראים יש אחריות למצב העגום הזה, לפעמים אנחנו פשטנים מצפים שהספר יעזור לנו לברוח מן המציאות, וימנע ממנו לגעת בצדדים היותר עמוקים של המציאות - או בקיצור אנחנו פשוט לא מוכנים להתאמץ. יום הולדתו של המשורר הלאומי הוא הזדמנות לנהוג אחרת. לכו אל חנות הספרים קחו ספר שירים ונסו לצלול אל התהום של המילים אל הסוד שבהם.