הדבר הראשון בו נתקלים כשנכנסים לתערוכה של בוגרות מכללת אמונה: המרחב. החלל הגדול. יש המון אוויר לנשימה, המון רווח. רווח להתבונן בין פרשיה לפרשיה, בין אמנית אחת למשנה. הדבר השני שהעין קולטת: צבעוניות. מספר רב של עבודות מוצג בחלל "המעבדה", מרכז תרבותי בין טלביה לתלפיות, וכל עבודה שונה מן האחרת.
"היה פה אתגר גדול ולצידו אידיאל, לפרוץ את החומות", אומרת הילה ברק, בעצמה בוגרת המכללה, שכעת משמשת כמפיקת התערוכה. "יש צורך לא להישאר בחלל סגור אלא להביא את האמירה שלנו לקהל הרחב. להגיד: לא רק בספרות ובקולנוע יש מהפך, אלא גם בתחום האמנות הפלסטית".
מונעת מהחזון הזה, לקחה הילה את האולם, ששימש כמחסן לחנות ירקות והיה מלא ציוד ואשפה, פינתה אותו, ובעזרת אנשי מקצוע העמידה קונסטרוקציית גבס שלא היתה מביישת גלריות ותיקות ומכובדות ממנה. היא ממשיכה ומספרת לי בהתלהבות: "פעם הייתי על סט צילום, ובא אלי בחור חילוני ושאל אותי "מה, לדתיים מותר?", אז הבנתי שאמנות היא שפה שיכולה לבקוע חומות. כמה שהשילוב בין היותי אדם דתי לבין האמנות שאני עושה נראה לי טבעי, למי שבא מבחוץ זה כלל לא כך".
באירוע הפתיחה לא נצפו אנשים שבאו מבחוץ, כמעט. היו שם הורים, ידידים וקרובי משפחה, שבאו "לעשות כבוד" לאמניות הצעירות. ויש כבוד. רבות מהיצירות מתכתבות עם אמנים ידועי-שם, ומורגשת בהן המקוריות וההעזה, לצד האמירה האישית.
 |
|
עינת מזרחי- פרט מתוך פרוייקט חיי
|
עבודתה של עמיטל כהן בולטת בכך. עמיטל תפרה עלים זה לזה והפכה אותם למחרוזות. מאות רבות של עלים עברו תחת ידיה. בעבודתה היא מביאה את אחת המחרוזות, לצד מיצג וידאו המתעד את התהליך. בנוסף, מוקרנות שקופיות המציגות את המחרוזות שיצרה, מאורגנות בסביבה "טבעית", מול אלמנטים נטורליסטיים שונים. עבודתה מתכתבת עם "עשויים להפליא", תערוכה המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל, וכוללת, בין השאר, יצירה בשם "מטבח", של האמנית האמריקאית לייזה לו. אותה יצירה בולטת על רקע הסיזיפיות שבהכנתה, שכן היא נבנתה במשך מספר שנים ללא הפסקה ממיליוני חרוזים, ונושאת בחובה אמירה על טיב הנשיות בתרבות המערב. גם אצל עמיטל כהן, בדומה ללו, חלק בלתי נפרד מהאמירה האמנותית היא הדרך להגיע אל היצירה, האוּמנות (ו שרוקה) שבה.
עבודה בולטת אחרת היא עבודתה של טל חדד, "רקומה". חדד השתמשה במלאכה נשית, רקמה, כדי לבטא את האמביוולנטיות שבהיותה אשה דתייה. האותיות הרקומות, כמו על מעיל ספר תורה, מרכיבות טקסט אודות הקשר המורכב שבין האשה לגופה. אבל יותר מן האותיות, כדאי להתבונן על איזה מעיל הן רקומות- חדד יצרה מעין מחוך בצורת גוף נשי, ותלתה אותו באוויר. כך מתקבלת תחושה של קיבעון, של דחיסות ושל נוקשות ביחס לגוף, אולי משהו שהיוצרת מנסה לפורר בעזרת הרקמה והמילים הרכות. כך או כך, העמדת היצירה הזו נתקלה בהתנגדות מסויימת מצד גורמים במכללה, ונעשו כמה פשרות עד ההגעה למוצר המוגמר.
 |
|
חרות שפירא- תהליך
|
עבודה בולטת בדיוקה היא של עינת מזרחי. מזרחי רשמה משך תקופה ארוכה את נוף חייה, שמטופל בארבעה ילדים קטנים: הררי כביסה, זוגות נעליים מפוזרים, כלי מטבח מלוכלכים, ועוד ועוד מהמראות המוכרים של בית פעיל. בדרכה היצירתית, הפכה מזרחי את החיסרון בזמן ליתרון באמירה- מתוך ביתה היא יצרה רצף של תמונות המציין "הווה מתמשך", ובו כל תמונה עוקבת את רעותה- מסידור החדר אל שטיפת הכלים אל קיפול הכביסה אל מיון הכביסה, וכן הלאה והלאה. כמו שציינו בפתיחת התערוכה, הוכיחה מזרחי את האפשרות ליצור מתוך המקום הביתי והפשוט, לכאורה, יצירת אמנות שיש בה ערך.
כשאני מנסה לדבר עם אורית אדר-בכר, ראש החוג לאמנות במכללה, אודות חידוש שיש בתערוכה אני נתקל בהתנגדות עזה. "חידוש הוא דבר יומרני", היא אומרת, "יש מעט מאוד אמנים שמחדשים. מה שכן רואים בתערוכה, אלו תהליכים ארוכים של יצירה. בתרבות האינסטנט הישראלית כל הזדמנות להכריח אמנים לעבור תהליך ארוך ומעמיק היא הזדמנות פז. היום באים לאמן ושואלים אותו "יש לך משהו לתערוכה? אנחנו פותחים עוד שבועיים". אין זמן ליצור באמת, מבפנים".
אני שואל את אורית על היחס בין יצירה ונשיות שמופיע מאוד בחלק גדול מהיצירות, וגם לכך יש לה תשובה מוכנה: "אין פה אמירה בכוונה תחילה, אבל צריך להבין שכשאדם יוצר מבפנים, הוא מביא איתו אל כל מה שיש לו. הוא מתרגם את "העולם" אל האמנות. זה העולם שלהן, והיכולת לתרגם את העולם האישי לאמנות- זה בפירוש ניצחון על המגזר שמדבר רק על "כלליות", ושוכח את האישי".
 |
|
רותם גרשוני- פרט מתוך אדמה, בית שייכות
|
אורית נכנסה לתפקידה בתחילת השנה הנוכחית, לאחר התחלפות כמה וכמה ראשי חוג, והנחיתה שלה לתפקיד לא היתה רכה. "אני עצמי חוזרת בתשובה והמפגש הכי מרתק מבחינתי, ושגרר מתחים לטוב ולרע, היה העובדה שהחינוך האמנותי שלי היה בבתי ספר חילוניים, בארץ ובארה"ב. המפגש הראשוני שלי עם הבנות של אמונה היה עם נשים מוכשרות, ויחד עם זאת ליוותה אותי התחושה שאין להן לגיטימציה לבטא את עצמן עד הסוף וללכת על קריירה. אין כוונתי שכולן צריכות להיות אמניות, גם ב"בצלאל" זה לא כך, אלא שיוזמה היא מילת המפתח. התרומה שלי היא יותר אישית מאשר השכלתית, וזו האמירה שאפשר להיות גם וגם".
בזמנו, נשמעו האשמות נגד ראשי מכללת אמונה כי הם מטפחים את ההוראה, מקצוע קונפורמיסטי ומסורתי, על חשבון האמנות, שהיא פורצת מסגרות וחופשית.
אורית, מה קודם למה, ההוראה או האמנות?
"מבחינת האמנות, אנחנו משתדלים לכוון את הדברים לחזון מאוד רחוק, ואת הבנות לאמביציה מאוד גבוהה. אבל בנוסף להיותנו בית ספר שמלמד אמנות, כציוד לחיים אנחנו מעניקים את האפשרות לתעודת הוראה וב.א בחינוך, וזו גם המוטיבציה של משרד החינוך לתמוך בנו. צריך לדעת שאמנות זו לא פרנסה, וכורח החיים מביא את כל האמנים להיות מורים. מי שיש לו מזל- כמוני למשל- גם נהנה מזה.
"באופן אישי- מספיק לי שתהיינה יצירתיות ויזמיות, בין אם תהיינה מורות ובין אם לא. בחזוני אני רואה את המקום הזה כבית מדרש שמחבר בין אמנות ליהדות. זה מה שהוא צריך להיות, ובוא נקווה שהוא יתפתח ככזה בעתיד".