בלב הכנף/ אמר החוקר, יש אבן./ ובלב המקור./
ובלב האבן, אמר החוקר/ יש חור.
(רבקה מרים)
בשבוע שעבר היה ערב בבית אביחי, והוא הוקדש למיסטיקה בשירה הישראלית. שירה היא אבן, אולי, בכובדה, בחתירה שלה להיות חלק מן העולם. והמיסטיות שואפת אל האינסוף. היא העדר הדברים הגשמיים וכל מה שלא כאן. המיסטיקה היא חור בלב העולם.
וכמו אחר האבנים של רבי עקיבא, אבנים עם חור שסודן נחשף, ביקשה חמוטל בר יוסף, חוקרת ומשוררת, אחר הסוד שבשירה המיסטית.
לשם כך כינסה, בחכמה רבה, ארבעה משוררים: רבקה מרים, יוסף עוזר, בנימין שבילי וישראל אלירז. ארבעתם- ובעצם חמישתם- משוררים עמוסי פרי, כבדי ענפים, ידועים בעירם. לכולם דבר מה לומר על השירה, על המיסטיקה ועל הקשרים ביניהם.
מהי מיסטיקה?
בפתחו של הערב, עמד בפני המשתתפים אתגר ההגדרה. חמוטל טענה כי עיקר המיסטיקה היא הדבקות. מצב בו אדם מייחל, או אפילו מגיע, לתחושת אחדות אינטימית ולוהטת עם- א-להים, הוויה של קדושה או מהות טרנסצנדנטית. גרשום שלום, היא מזכירה, במאמר משנות ה-60, טוען כי החסידות היא ההופעה האחרונה של המיסטיקה. המשוררים שהוא רואה לפניו הם זך, עמיחי ופגיס, והסופרים יהושע, אפלפלד ועוז. בכתביהם אין דבקות מיסטית- על אף כי הבורא והמצווה נוכח גם נוכח- ואולי בשל כך אין הוא רואה עתיד לתפיסות מיסטיות. חמוטל מוסיפה לצייר את החוויה המיסטית: היא קשה ולא נעימה, אין בה הרכות של החוויה הדתית. היא מטלטלת, כמו חזון הנביאים, היא דורשת את כל כולך. וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בשירה?
ויש הטוענים שכלל אי אפשר לכתוב זאת במילים. אם כן, במה אנו עוסקים? לא במופשט, לא בנעדר כל הגדרה. חמוטל, בדרכה שובת הלב, כמו מרחפת בין אורחיה ומבקשת מהם לספר על כתיבתם, שבעיניה יש בה הרבה מן הסוד, ואולי דרכם לגלות דבר מה על השירה המיסטית.
"המיסטיקה היא דבר אינטואיטיבי", פותח בנימין שבילי במתקפה על גרשום שלום. "היא לא קשורה במהלך היסטורי, שאותו מבקשים החוקרים, אלא בנפש האדם. לכן, תמיד תהיה שירה ותמיד תהיה מיסטיקה". שבילי מספר על ההשפעות הדתיות הפועלות עליו. אלו, במפתיע- או שלא במפתיע, למי שמכיר את שירתו- סוּפיוֹת. הוא ממשיל את המשוררים לטיפות גשם התלויות באוויר. "בעודנו באוויר- כל אחד לעצמו, אולם בסופו של תהליך, כולנו נאספים אל הים". "ומהו הים?", שואלת אותו חמוטל. "הים הוא האחד", הוא עונה ועיניו בורקות.
המלאך הדובר בי
אחריו פוצחת רבקה מרים. פוצחת, אני אומר, ולא מדברת או משמיעה, כי דבריה עדינים כמו תווי מנגינה. היא כמו רועדת מלחץ מבטי הקהל, אך לעומת מראהָ השביר, דבריה חזקים ומלאי גאות. "כל מעשה של אמנות נובע מחללים פנימיים", היא אומרת, "בכל יצירה יש סוד. אך ההבדל בין יצירה מיסטית לשאינה כזו, היא הטביעה בתוך מעשה האמנות. המשורר מצייר תמונה, וכשהוא מסיים הוא מתבונן בה. המיסטיקן- נבלע בתוך הציור שהוא עצמו צייר." היא מצטטת את הפסוקים מספר זכריה המספרים על "המלאך הדובר בי", דיבור שמגיע "מריאליה אחרת".
היא מזכירה את הקלות בה אדם יכול לרמות את עצמו, כשמדובר בעניינים רוחניים. "מהו המפתח לכתיבה אמיתית?", שואלת חמוטל, ורבקה, בלי היסוס, עונה: "יצירה מתוך הריאליה שלך" ובקריצה לשבילי היא מוסיפה "לפני שאתה נבלע בים הגדול, חשוב שתהיה לגמרי בתוך הטיפה שלך. לפני ההתאיינות- צריך להתיישש".
יוסף עוזר הוא כמו מעולם אחר. מנהל תלמוד תורה חרדי שכותב ספרי שירה רומנטיים ויותר מכך. אב לשבעה ילדים המקונן על ילדים ערבים- זהו איש שאינו נכנס לשום הגדרה. הוא מקריא קטעים מן הזוהר, מכתבי יוסף טרומפלדור ומהגיגי מחשבותיו. המיסטיקה כמו מתגשמת בו, בחשמל שמעיף את מחשבותיו בכיוונים שונים. "לא עברתי חוויה מיסטית או ריגוש דתי", הוא אומר, ואני מתקשה להאמין לו. הוא שכתב את המילים: "רָאֹה רָאִיתִי אֲנִי אֵיךְ הוּא, הַמֶּלַח, הֵעִיר אֶת הָאָרֶץ לָתֵת מִדְּבָשׁ וְחָלָב/ שָׁם, בָּעֵמֶק, לְמַרְגְלוֹת צִיוּן שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שָׁם בְּשָׁקֵם יָדַיו אֶת הֶעָפָר/ שָׁם תִּרְאֶה אֶת הָרֵי יִשְׂרָאֵל נוֹתְנֵי קְצוֹת עָנָף, נוֹשְׂאֵי פְּרִי, בַּשָׁעָה הַקְדוֹשָׁה שֶׁבָּהּ הוּא/ מְדַּיֵק בְּמַחְרַשְׁתוֹ" אומר בפה מלא כי לא עבר "ריגוש דתי". לא אתעקש איתו. אני מעדיף להאמין לדבריו, אך גם לתנועות ראשו, לברק בעיניו ולכמעט-דמעות הנוצצות בהן עת הוא מדבר על תלמידיו. יכתוב לו שירה מיסטית, ולא יחווה.
סופר את רבי נחמן?
ישראל אלירז, המבוגר שבין הנוכחים, הוא גם בעל האמירות הבהירות ביותר. הוא מדבר בניגון ומייצר "מהלכים" על מנת להוכיח את דבריו. כמכנה משותף לשירה ומיסטיקה הוא מביא את דברי רוּמי, המשורר הסוּפי, על עצירת ההיגיון מחוץ לגבולות השירה. אבל לפי אלירז, חווית המשורר וחווית המיסטיקן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. "מי שרוצה לעבור חוויה אקסטטית-דתית", הוא אומר בניגון הישיבתי המדובר, "שיישב בחדר. כשמופיעים על במה- זו אמנות, וכבר אין לה דבר עם החוויה המיסטית." בעיניו, גרשום שלום וקביעתו על "מות המיסטיקה", צדקו במובן מסויים. הבעל שם טוב יכול היה להיות מיסטיקן וגם להציג את תורותיו, אולם היום אין מי שמסוגל לשאת את שניהם- המיסטיקה והאמנות- יחד. באותה מידה, בעיניו, אפשר לקרוא לרבי נחמן מברסלב "סופר" בגלל סיפורי המעשיות שנכתבו מפיו. "השימוש במילה "סופר" מוציאה אותו מגדר מיסטיקן והופכת אותו לאמן. זה חטא לאמת, והמעטה בערכו", אומר אלירז. כשהוא נשאל מה בכל זאת נשאר מן המיסטיות בתוככי השירה האמירה שלו נכונה כל כך, ועם זאת אני מתפלא שלא חשבתי על כך קודם. "רגע הפתאום", הוא אומר, "הרגע שלפני הכתיבה. אז הכל מתהווה מן האינסוף ונוצק לתוך הרף עין פתאומי, שברגע שאתה כותב אותו- זו כבר אומנות. אבל רגע לפני, רגע ההתהווה- זהו רגע מיסטי".
בסוף הערב, גם חמוטל בר יוסף מודה שהמפגש הצליח לבלבל את מוחלטות הידיעה שהיתה לה קודם אודות שירה ומיסטיקה, למרות שכבר כתבה מספר מחקרים בנושא. מה שברור מעבר לכל ספק הוא שעדיין ישנם מספר משוררים שהקסם המיסטי מרחף מעל שירתם, נוגע ולא נוגע, והמפגש עמם מותיר סימני קסם על הנפש.
המופע היה חלק מסדרת הופעות בבית אביחי. במסגרת ההופעה הבאה "מיתוס ומסתורין" יוצגו שלוש עבודות מחול של יוצרים שונים המביאים אל הבמה מיתוס ומסתורין מאוצרות התרבות היהודית. יום שלישי, י"ד באב, בשעה 21:00