אם משה רבנו היה אשה

נאמנת להלכה

פרופ תמר רוס היא מן ההוגות הבולטות של הפמיניזם הדתי, ואף יש מי שהגדירו אותה כהוגה החשובה והמעמיקה ביותר של הפמיניזם הדתי בישראל. ספרה "ארמון התורה ממעל לה", שיצא עכשיו בתרגום מאנגלית, עוסק באחת הבעיות הקשות והמדוברות ביותר בעולם הדתי כיום, היחס אל האישה, ובכלל היחס לתנועת הפמיניזם.

בתחילת הספר עוסקת רוס בעצם קיומה של הבעיה, ומציגה את הפמיניזם על שלביו השונים, בהמשך מציגה רוס מגוון הלכות ותפיסות רוחניות ביהדות שמציגות את האישה כנחותה, וכן מודרת כמעט מכל תחומי החיים הדתיים (אירועים בבית הכנסת, תלמוד תורה, קיום מצוות ועוד).

חלק מהציטוטים שמביאה רוס גרמו לי לתחושת אי נוחות, שכן קשה להגיד שהם לא מציגים את האישה כנחותה ולא רק כשונה, דבר שקשה לקבלו כיום. רוס מציינת, למען ההגינות, ש"כמעט לגבי כל אמירה הפוגעת בנשים אפשר להביא מקור אחר המביע את ההפך". אך לדעתה אין זה משנה את העובדה שכל האמירות האלו, הן השליליות והן החיוביות, נאמרו ע"י גברים ומבטאות סולם ערכים גברי.

בהמשך הספר מובאות דוגמאות לתגובות פמיניסטיות שניסו לעשות תיקוני יסוד מרחיקי לכת ביהדות. בנקודה זו הספר מגיע לנקודה החשובה ביותר שלו, רוס מציינת שהתגובות האלו בעצם מעלות שאלה תיאולוגית חריפה ביותר ובעצם שומטת את הקרקע מתחת לאמונה בתורה מן השמיים. שהרי לטענתן, התורה כולה כתובה בצליל גברי, ובכלל כיצד אפשר לומר על כל גילוי מילולי כלשהו (אשר בהכרח, לדעתן, כל גילוי מילולי מוטה בצורה אנושית כלשהי) שהוא א-להי.

רק לקראת סופו של הספר מציגה רוס את תפיסתה שלה. תפיסה זו מורכבת ונדרשת למבט מעמיק יותר. נראה שרוס עושה מאמץ להישאר מחוברת לקונצנזוס הנוכחי של יהודים שומרי מסורת, הן ההלכתי והן ההגותי, ולא לעשות שינויים רדיקליים מדי כמו שהציעו הפמיניסטיות הרדיקליות.

בתחום ההלכתי הצעתה של רוס מרוככת למדי, והיא דורשת שנשים תישארנה בתחום הנאמנות להלכה, ותחיינה במתח בין ההלכה לבין הפמיניזם. עם הזמן, תוך כדי העלאת השאלות וניסיון מתמיד לשינוי (במסגרת ההלכתית). השינוי, לדברי רוס, יבוא - גם אם לא במהרה, והיא מודעת לביקורת הפמיניסטית על כך שהשינוי האיטי והמדוד אינו יסודי ואינו מקיף את המערכת כולה.

בהמשך מציעה רוס תפיסה שתוכל להתמודד עם הטענה שבכל התורה כולה, ובמסורת שלאחריה, עובר הלך מחשבה גברי, אך האפשרות לקבל את הפמיניזם תהיה פתוחה. היא מפתחת שיטה הנקראת "התגלות מצטברת", ואף מציינת שהשיטה קיימת ביהדות המסורתית. "התפיסה של תורה שבכתב שמשמעותה מתגלית במלואה באופן ההולך וגדל... דרך הפריזמה של ההיסטוריה, מצויה בהחלט במסורת של הזרם המרכזי ביהדות" (עמ 347). הרעיון היסודי שבעצם ההתגלות הא-להית היא תהליך מתמשך, שבו גם הקול הנובע מן ההיסטוריה ומן התובנות האנושיות יכול להוות התגלות אל-הית. כך אפשר (אך לא מוכרח) לראות גם את הפמיניזם כחלק מן ההתגלות הא-להית. התגלות מתרחשת כאשר האדם "שומע" את המסר הא-להי, אך שמיעה זו תמיד מותנית זמן ומקום, ונגועה בהטיות ובמגבלות של השומע. לכן, לדעתה של רוס גם בתורה שבכתב ישנה "טביעת אצבע" אנושית, ובכל זאת אפשר לראות אותה, וכל מילה שבה, כא-להית וכדבר ה. כמו כן, המוסר בתורה גם הוא הקשרי, שנוסח בהתאם לתרבות מסוימת (מי שמרגיש מאוים בגלל תפיסה זו שינסה למצוא רב שיתיר לו אשת יפת תואר...).

בהקשר זה רוס נתבעת למעמדה העליון של התורה שבכתב. מעמדה שונה משאר ההתגלויות משום שעם ישראל קיבל את תורה משה וספרי הנ"ך כתורה שבכתב, ולכן כל התגלות מאז קבלת תורה זו, משנית לה וחייבת להתפרש על פיה.

הספר איננו פשוט, ומצריך קריאה יסודית, ועל הקורא להיות ער לניואנסים בכדי לא להגיע להבנות שגויות. הספר עצמו מעלה נקודות דיון חשובות ביותר ביחס בין היהדות ובין הפמיניזם. רוס מציגה את העמדות המנוגדות לה בהגינות ומנסה להתמודד איתן ביושר ראוי לציון, בין אם מסכימים איתה ובין אם לא. הספר פותח צוהר לדיון על הפמיניזם ועל הדת, דבר שאל לנו להיפטר ממנו. חשיבותו של הספר היא בעצם פתיחת הדיון בנושאים אלה.

ארמון התורה ממעל לה - על אורתודוקסיה ופמיניזם. תמר רוס, עלמא-עם עובד, 472 עמ.