בשעה טובה ומוצלחת נפתח שבוע הספר בישראל ויחד איתו הקלישאות החבוטות בנוסח "עם הספר", "צרכני תרבות" וכיוצא באלה דברי שבח והלל לישראלי הממוצע שמדי שנה בשנה "מתפלאים" על היותו קורא ספרים. כל אלה מלווים במליצות נלבבות על ריח הספרים החדשים ותיאורים חגיגיים בנוסח "המוני בית ישראל" הנוהרים לדוכנים. יתרה מכך, בשנים האחרונות הועלה שבוע הספר למדרגת חג. לא פחות.
נניח לעובדה שמדובר בשבוע הנחות קלאסי לצורכי מכירות שמתחפש לימי חג ומועד של תרבות. אין ליבי גס ברעיון של מכירות מרוכזות להפצת ספרות של יוצרים ישראליים, כמו שאין לי בעיה עם שבוע מכירות של מזגנים מתוצרת ישראל. מצידי שיקראו לו "שבוע מזג האוויר הישראלי" או אפילו "חג המיזוג".
הבעיה שלי עם שבוע הספר היא העובדה שהוא שיאו של פסטיבל הערצה לספר מעצם היותו ספר. חגיגה של צביעות, התנשאות, ואנינות מאוסה. הגיע הזמן לכפור בעיקר ולומר בלי מורא - ההערצה לספר אינה אלא תפיסה ארכאית ופרימיטיבית שהגיע הזמן להפטר ממנה.
ספר איננו אלא עץ לשעבר, בשלוב דפוס ממוחשב ותו לא. מה שהופך אותו למושא תרבותי הוא המשמעות של המילים שנדפסו בו.
כל מי שיסתובב בין הדוכנים ימצא לצד ספרי איכות ספרים חשובים ויצירות ספרותיות טובות יותר ופחות, גם לא מעט ואפילו הרבה מאד ספרים שהקשר בינם לבין עושר תרבותי כזה או אחר נראה מקרי לחלוטין. ספרי הדרכה לעושר נכסף, מין שמימי, ספרי בישול ואפיה, אופנה וכיוצא באלו. על אלה ניתן לומר ניחא. אבל לא קשה למצוא גם "יצירות" מפוקפקות שאינן אלא גיבוב של פריצות, תועבה וזוהמה. מה לכל אלה ולתרומה לתרבות הישראלית, אין לי צל של מושג. מה לזה ולתרבות בכלל? תמהני שבעתיים.
 |
|
הערצה לספר היא תפיסה פרימיטיבית
|
במילים אחרות הספר איננו אלא כלי. בדיוק כמו הטלוויזיה למשל, או האינטרנט. נער הייתי וגם זקנתי ולא שמעתי הורה שאומר "הבן שלי מורח את הזמן עם ספרים" לעומת זה אני שומע תלונות בנוסח "הם כל היום באינטרנט" או "הילדים שלי רובצים כל היום מול הטלוויזיה". אפשר לרגע לחשוב שקריאת ספר נעשית תוך כדי ביצוע נמרץ של קניות לשבת ולא ברביצה חסרת מעש על איזו כורסא או במיטה.
לא פעם אנו שומעים את ה"תרבותניקים" מלינים על כך שצריך "לחנך את הנוער לקרוא ספרים" למה הדבר דומה? לחרטומי מצרים שיקוננו ברדיו ובטלוויזיה על כך ש"הנוער של היום כבר לא קורא פפירוס". לא צריך לחנך אותו לקרוא דווקא ספרים אלא לקרוא בכלל. זה יכול להיות גם באינטרנט או כתוביות הטלוויזיה. הדבר החשוב ביותר הוא התוכן. ההערצה לדפי הספר מתוקף צורתו כספר ולא נניח, אינטרנט, מסמאת אותנו מלהתמקד בבעיה העיקרית. מה אנחנו צורכים, מה ילדינו קוראים, או במה הם צופים בטלוויזיה.
אחת מן המליצות הנבובות הנשמעות בימים אלה היא "הספר הוא ידידו הטוב של האדם" ואני מציע לרענן פתגם אחר ולשננו היטב. "אמור לי מי ידידך ואומר לך מי אתה".
ואם בפתגמים עסקינן, הטוב ביותר הוא "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" ויהיה הקנקן הזה ספר אינטרנט טלוויזיה או מגילת קלף. לכן לטעמי יש להתיחס ל"שבוע הספר" כמות שהוא. חגיגה צרכנית וגריפת רווחים להוצאות הספרים. את המסר האמיתי שמנסים בטעות להדביק לשבוע זה יש להעביר לשבוע אחר שיקרא אולי "שבוע התוכן" ואם תרצו, אפילו "חג התרבות".
חגי סרי יו"ר "אבות" ארגון לקידום האבהות והמשפחה