שאלה
שלום
אני אנסה לתאר את המצב בצורה הטובה ביותר …
אבא שלי עבר התעללות פיזית ונפשית מאוד קשה בילדות שלו. מאז שהוא התחתן עם אמא שלי הוא צורח, משפיל, מבזה ומכה אותה. הוא הכה אותה גם כשהיא הייתה בהיריון איתי, הוא הכה אותה גם מול העיניים שלי (היו פעמים שבתור ילדה פחדתי שהוא יהרוג אותה), גם בחופשות … בכל סיטואציה אפשרית כמעט.
אבל מצד שני, אני בת יחידה אני קרויה על שם אמא שלו ז״ל - והוא אהב וכיבד ודאג לי כשהייתי ילדה וכשהם היו נשואים (אני בת יחידה). ובתקופה אז הייתה לי סלידה ממנה, הוא היה צועק עליה מולי שהיא לא דואגת לי ולא אוהבת אותי. ולא כיבדתי אותה. היא היתה המון מחוץ לבית בעבודה והוא דאג לי יותר (היום אני מבינה את אמא שלי ורואה אותה בצורה חיובית יותר, אני עובדת על זה).
אחרי שהם התגרשו, כשהייתי בת 11, עברתי לגור איתו ואז ההתעללויות עברו אליי. הוא הכה אותי אבל הרבה פחות פעמים ממה שהכה אותה. אבל היו צעקות, צרחות והשפלות.
הייתי אז ילדה ביישנית ושקטה, פחדתי מהעולם, פחדתי לדבר, פחדתי שיראו אותי ופחדתי גם מהתגובות שלו.
תודה לאל ועברתי ללמוד בפנימייה, שם התבגרתי והתחזק לי הביטחון העצמי ובניתי את מי שאני היום.
אבל תמיד בכל פעם שהייתי מגיעה לבקר אותו הייתי מקבלת את אותה ההתנהגות וכבר קשה לי. כל דבר טוב שאני עושה הוא לוקח עליו אחריות. הוא אומר שהבן אדם שאני היום זה בזכותו. לא נותן לי שום קרדיט וגורם לי להרגיש קטנה. ומצד שני כל פעם שהוא מתעצבן עליי זה רק אני אשמה והוא מנסה לחנך אותי בצרחות.
ואני כבר מתוסכלת באמת אני באמת באמת מנסה לכבד אותו מכל הלב, אני יודעת שזאת מצווה אני רוצה לרצות את אלוקים גם. אני לא רוצה לעשות טעויות. אבל הוא פוגע בי ומקטין אותי ואני מנסה לדבר איתו ולהסביר לו את המצב ואני תמיד ״הולכת על ביצים״ לידו. אבל מבחינתו אני תמיד אשמה. אני גם בן אדם דעתן כנה ואמיתי, אני לא יודעת להגיד משהו שהלב שלי לא מרגיש. קשה לי להתקשר אליו סתם ככה ולהתעניין, קשה לי לסלוח, אני כבר שנים פגועה ממנו.
אני אגיע למצב של היום כי כל כך רע לי שאני יכולה עוד להמשיך …
בוא נגיד ככה חוויתי את המלחמה של ה7 באוקטובר על בשרי, הייתי שם, הרגשתי את המוות מתקרב אליי. אני מתמודדת עם הטראומה הזאת כל יום. אני עוברת ימים לא פשוטים. אבל תודה לאל קיבלתי במתנה את החבר הכי טוב שלי, אנחנו מאורסים ומתכננים עכשיו חתונה. אבא שלי לא שואל איך אני מרגישה ומה אני עוברת, היחס שלו אליי נשאר אותו הדבר. אבל אני אומרת לעצמי ״בסדר הוא לא יכול לתת לך תמיכה״ ומקבלת את זה. אבל אני כבר לא יכולה יותר, זה מוסיף עוד תסכול ובכי וכואב בלב ממנו! אני מרגישה סלידה, אבל מצד שני זה אבא שלי ואני צריכה לכבד ולאהוב ואני כואב לי עליו שהוא לבד ושהוא לא אשם בהתנהגות שלו כי הוא בעצמו עבר התעללות בתור ילד …
לפני יומיים הלכתי לבקר אותו והוא אמר לי בפעם המיליון להתייעץ עם אחותו על החתונה (אני לא רוצה כי אמא שלי תפגע, אני אמורה להתייעץ איתה) ושוב התחילו הצעקות. אבל הפעם יש לו עוד נושא שחשוב לי שהוא יכול לפגוע בו - הוא אמר שהוא לא יבוא לחתונה שלי. לא עניתי ופשוט יצאתי מהבית.
אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך לאהוב ולכבד אותו. האמת היא שאני לא רוצה לדבר איתו יותר, אבל אני לא רוצה לפגוע בו גם ואני עדיין רוצה לכבד.
הניגוד הזה בין כיבוד אב לבין המציאות שאני חיה בה נורא קשה לי ואני אשמח לעזרה
תודה !!!
תשובה
שלום וברכה
אני מבקש לחזק אותך, ולעודד את דרכך.
ואעשה זאת בצורה החדה ביותר והברורה ביותר.
מצוות כיבוד אב ואם אינה נותנת רשות וסמכות להורים להתעלל בילדים. אסור לאדם להתעלל באשתו. מה שאת מתארת הוא איום ונורא, ואין את צריכה ללמד שום זכות על כך.
למעלה מכך, לא מגיע לו שום כוח מכך שהוא טוען שמי שזכית להיות – זה בזכותו. הקרדיט הזה נלקח על ידו בכוח, ואין שום סיבה שבעולם שאת תחושי מחוייבות להיות חלק מכך.
אין זה נכון שמצוות ה' היא לכבד אותו, לאור התנהגות זו. אמנם, אנו מקפידים שלא לבזות, אבל לא יותר מזה. את לא צריכה להסביר את המצב, ואת לא חייבת לסלוח כל עוד הוא לא מבקש ממך את הסליחה.
את רשאית לחיות באופן עצמאי את החיים שלך, לראות טוב בעולמך.
אשרייך שמצאת חבר נפש.
ואשרייך שאת רוצה להקים ברית משותפת עימו.
שבוודאי תנהג אחרת לחלוטין.
ואם אביך לא רוצה להיות שותף כפי שאת רוצה שהוא יהיה שותף, אלא מבקש שוב לשלוט על האירוע – אין שום סיבה שבעולם שאת תהיי מחוייבת לאפשר לו את זה.
ואם הוא יחליט לא לבוא לחתונה – זו תהיה הבושה הגדולה שלו.
לא שלך.
אל תפגעי בו. אל תדברי איתו. אל תחנני מלפניו. אל תחושי שום מחויבות. אל תסנגרי עליו.
החיים שלך הם אלה שצריכים להיות לנגד עינייך, ואת רשאית לפעול לטובתם.
כפי שכתוב בהלכה "חייך קודמים לחיי כל אדם".
שמחי אותנו בשמחות