שאלה
שלום כבוד הרב, למה בחלק מההלכות ניתן לראות שהדוגמא פחות חשובה לקיום ומתייחסים רק למהות הפעולה שלה ובחלק מהמקרים נשארים עם דוגמת הפעולה למרות שהיא לא רלוונטית ( ואני לא מדבר על טעם ההלכה כלומר תשובה לשאלה למה). אסביר בדוגמא סתמית למשל:
-דוגמת הפעולה- צריך אחת לשבוע לעשות מקלחת בסבון משומן כבש.
-מהות הפעולה- שמירה על ניקיון.
-טעם הפעולה- השם ציווה על ניקיון.
ועכשיו דוגמא מההלכה:
שלושה דברים אדם אומר ערב שבת…. כיוון שהדברים הללו פחות רלוונטיים להיום אז חוזרים למהות הפעולה והיא לוודא שהכל מוכן לשבת.
דוגמא נוספת
למי שאומר שתקנת עזרא בכיבוס בחמישי הוא בגלל שצריך להשאיר את שישי פנוי לצרכי שבת יש מי שאומר שכיום ניתן לכבס כי הכביסה אורכת זמן קצר במכונה החשמלית, שוב התייחסות למהות הפעולה ולא לדוגמת הפעולה ואת המהות ניתן לקיים גם אם מכבסים
לעומת זאת
תפילה מעין שבע עדיין אומרים למרות שדוגמת הפעולה כבר לא רלוונטית ומהות הפעולה היא בכלל שמירה מסכנה לפי הבבלי לפחות ( שהיא כן רלוונטית לכל זמן אבל לא חייבת לבוא בדוגמת הפעולה של מעין שבע)
תשובה
שלום וברכה
אני לא בטוח שהבנתי נכון את השאלה. אנסה לענות עליה כמיטב הבנתי, ואם איני מכוון למה שאתה התכוונת – אנא שוב:
אתה צודק שיש חוסר אחידות בכך שלעתים אנו ממשיכים לעשות דברים לאור התקנה המקורית, אף על פי שמשמעותה השתנתה, ולעתים אנו נאמנים לתכלית, ועושים אותה בצורה אחרת.
זה אחד מהנושאים המרכזיים שפוסקי ההלכה עסוקים בו כל העת – מתי אנו מביאים את רצון ריבונו של עולם לידי ביטוי דווקא בהיאחזות בהופעה החיצונית של הדברים, ומתי אנו חייבים להיות נאמנים דווקא לתכלית הפנימית שלהם.
מטבע הדברים, ככל שהדברים הם יותר איסור תורה של ממש – אנו נאחזים יותר גם בצדדים המעשיים, ואילו בתקנות שונות מוטלת עלינו חובה לבדוק את תכליתן (אם כי היו שכתבו שגם בהן אין אנו יודעים את תכליתן).
יש מקום אפוא לבדוק לפני שבת את כל הצדדים של ההכנה; יש מקום אפוא להקל בכיבוס ביום שישי; בנוסחי תפילה אנו נוגעים פחות; וכן על זה הדרך – אין עקביות, אלא בכל עניין ועניין אנו דנים באופן מקומי, וגם אם יש כללים – יש הרבה חילוקים בין מצב למצב, והרבה יוצאים מן הכלל.
זו אחת הסיבות ל"גדול שימושה יותר מלימודה", כי כך אנו לומדים את השפה הפנימית של ההלכה.
כל טוב