שאלה
ה' מתרחק ממני. לא משנה מה אני עושה, הוא זורק אותי החוצה, הכי רחוק שיש.
אני באמת משתדלת לעשות טוב, להיות טובה, להתקרב ולעשות את רצונו.
אבל, אני מרגישה שזה לא הדדי. וקשר צריך להיות הדדי. אני רוצה קשר אמיתי עם ה' אבל הוא רק מתרחק ושולח לי רע. מעיף לי כאפות הכי כואבות שיש ממש כל הזמן.
לא היה לי ככ כואב המכות שלו אם לפחות היה פעם אחת עונה לי כשאני מדברת איתו. פעם אחת שיראה לי שהוא שומע שהוא רוצה שאהיה קרובה אליו.
להמשיך לנסות? עד מתי? וכמה אפשר בלי להגיע לתסכול או כעס או יאוש?
יש בי צד שרוצה להגיד, אתה לא רוצה? סבבה. ביי שלום.
אבל... אני באמת ככ רוצה להיות קרובה ושירצה בי.
למה הוא מתרחק? למה הוא גורם לנו להרגיש כאילו הוא לא קיים אבל מצד שני שם לנו בלב אהבה ורצון לא מוסבר אליו? זה קשה כבר ככ...
תשובה
שלום וברכה
לפני כל דבר אחר - יהי רצון שייפתחו בפנייך שערים. שערים חדשים. פתיחות חדשות.
האם אני יכול להציע דבר מה ?
לשנות את נקודות המבט.
לא להדחיק את העובדה שקשה מאוד; לא לבטל את התחושות הקשות האלה. אם תקראי בספר תהילים תראי שאף דוד המלך תיאר לעתים את התחושות הקשות האלה.
והחיים מזמנים לנו מצבים כואבים. כיום, כאומה, אנחנו חשים את הדברים ביתר שאת וביתר כאב.
אבל,
אפשר להוסיף נקודות מבט.
לא לראות את זה רק כהתרחקות - אלא לראות את זה כקריאה להתקרבות.
כמו ילד קטן שלומד ללכת, שההורים מתרחקים ממנו כדי שיעמוד על רגליו. והוא נופל. והוא בוכה. והוא מנסה שוב. והוא מצליח.
ומנקודת מבט זו לעתים ניתן גם להבחין בהארות, ברמיזות, בלחישות, בקריאה של הקב"ה אלינו.
וחלק בלתי נפרד מכך היא התקווה שהדברים יילכו ויגברו, יתעצמו יותר, ואור חדש יאיר עלייך.
הלוואי.
כל טוב ופתיחת שערים