האם יש סיכוי לשמר את הרוח הגדולה גם לימים שאחרי המלחמה ?

שלום וברכה

הלוואי וידעתי.

אני מקווה ששאלה זו מטרידה חלק ענק מעם ישראל. לצערי, כמובן, כנראה שלא את כולם, אולם נראה לי שרבים רבים רוצים בכך.

אולם הרצון הזה מאוים משני כיוונים. ראשון בהם הוא השחיקה. גם אירועים ענקיים מתמוססים אט אט, ואנו חוזרים להרגלים הישנים, אולי עם שינוי מזערי. אפילו מעמד הר סיני לא מנע את חטא העגל לאחר ארבעים יום, ואפשר שהוא בכלל הניע אותו. זה טבעו של העולם בו אנו חיים, והאיום הזה נמצא תמיד.

שני בהם הוא ההבדל המהותי בין אנשי הקצוות ובין הרוב הגדול. אנשי הקצוות משתלטים על השיח. הרוב הגדול בדרך כלל הוא רוב דומם, שכן הוא לא מעוניין להיכנס לעימותים, לא עם הקיצוניים שבצד ה"שני", אך בעיקר לא עם הקיצוניים שבצד "שלו". בשל כך, הוא נאלץ להניח את הזירה לשיח הקיצון, שמאלץ אט אט את אנשי החיבורים השונים לאפשר את החזרה למצב הנורא בו היינו.

אולם,

איומים לא חייבים לנצח.

משעה שמודעים להם - אפשר להתמודד עימם.

זה מתחיל בקבלה אישית. לא להיות שותף, לחסום, להתנכר, להתנער, להסכים להתמודד נגד - ולצאת מבועת הנוחות כדי לממש את הרצון ואת התקווה הזו.

זה ממשיך באימוץ הנהגה פוליטית שעוסקת בעיקר בפוליטיקה של הסכמות, ולא בפוליטיקה של הכרעות. לעתים אין ברירה אלא להכריע, אולם הרבה לפני ההכרעות חובה לאמץ את ההכרה כי אם קואליציה מסוימת ניצחה ב 70-50 היא צריכה לנהל מדיניות של 70-50 ולא מדיניות של 100-0. זו עמדה עקרונית ביחס לטיב השיח, לטיב התפישה הפוליטית, ולרצון האמיתי להיות הנהגה של כולם, ולא משסעת ומקטבת. כדי להסיר ספק - זו קריאה שאני קורא כבר למעלה משלושים שנים, ואין בה התייחסות לממשלה זו או אחרת.

וזה מתעלה לאימוץ הנהגה רוחנית שזו שפתה. שהיא מכירה בכך שהיא מבשרת חלק מן האמת הגדולה ולא את כולה, ושתרבות המחלוקת היא מבורכת ולא ארורה, ושהיא מבקשת לרומם ולא לתקוף, ועוד ועוד.

ובדרך זו יש סיכוי מסוים. ובוודאי יש עוד הרבה דברים לעשות

הלוואי.

כל טוב