שאלה
שלום וברכה הרב, לצערי הרב לא חסר רבנים שנכשלים בלשונם ומדברים סרה על ציבורים מסוימים או על אנשים ספציפיים, או מתבטאים באמירות לא ראויות, איך צריך להתייחס לתופעה? האם יש התייחסות לזה במקורות? האם צריך שיהיה לי כבוד לתלמידי חכמים אלו גם כשהם אינם פועלים בצורה מוסרית וישרה? או שאסור וזו חנופה לרע שהוא עושה, אשמח גם אם תוכל להתייחס למושג "ריתחא דאורייתא" שבו לעיתים משתמשים כשתלמידי חכמים מדברים אחד לשני בצורה לא נעימה כחלק מהלימוד, אשמח לדעת מתי האם יש להכיל סגנון כזה ואם כן כיצד ומתי זה חוסר מוסריות ודרך ארץ, הנושא מאוד מעסיק אותי ומטריד אותי, אשמח לתשובתך, בהערכה רבה, ישי.
תשובה
שלום וברכה
אני מתקשה לענות על שאלה ביחס ל"רבנים", ועל כן אענה באופן עקרוני.
א. אסור להיכשל בלשוננו ולדבר סרה על ציבורים באמירות לא ראויות. לחלוק – מותר; לבקר – מותר; להתעמת – מותר; עולם לומר לשון הרע והלבנת פנים על יחידים או על ציבור, ולדבר סרה – אסור. פעמים רבות עסקו בכך חז"ל, ודי לנו אם נזכיר את דברי המדרש בשיר השירים: "...אין לך שמח בבני יותר ממשה ועל ידי שאמר (במדבר כ) שמעו נא המורים נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ד"א אין לך שמח בבני יותר מישעיהו ועל ידי שאמר (ישעיה ו) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אמר לו הקדוש ברוך הוא ישעיה בנפשך את רשאי לומר, (שם /ישעיהו ו'/) כי איש טמא שפתים אנכי ניחא, שמא ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב אתמהא, תא חמי מה כתיב תמן ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, אמר רב שמואל רצפה רוץ פה רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני, ודכוותיה כתיב באליהו שנאמר (מלכים א יט) ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא בריתי שמא בריתך, ואת מזבחותיך הרסו, אמר לו מזבחותי שמא מזבחותיך, ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר לו נביאי ואת מה איכפת לך, אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה, תא חמי מה כתיב תמן ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים מה הוא רצפים, אמר רבי שמואל בר נחמן רוץ פה רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני...".
ב. לפני שעוסקים בשאלת ההתייחסות צריך לבדוק האם אכן נחצה הגבול בין ביקורת ומחלוקת מותרות, ובין הכפשה. כמו כן, לדון לכף זכות, אם מדובר במקרה חד-פעמי ולא בנוהג רגיל. ואם אפשר – לשאול את אותו רב מפני מה הוא נוהג כך. פעמים רבות זה בלתי אפשרי, ואין נגישות, אולם אם היא קיימת – כדאי לעשות כך, כי הדבר ייטיב הן עם הרב והן עם השואל.
ג. אם לא נוהגים בצורה מוסרית וישרה – יהיה נכון לפרוש. אמנם, הקריטריון שחז"ל קבעו "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו" הוא גבוה מאוד, ולכן בנתיים אין אנו יכולים לחיות לאורו במובן המלא, אולם אנו מקבלים משם הדרכה מסוימת לכיוון.
ד. להכפשות יש מחיר נורא, מכיוונים שונים, מלבד מה שהן אסורות על פי ההלכה. לכן, כשמדובר ב"ריתחא דאורייתא" – יש צורך בכל כך הרבה הגבלות וסייגים, בתשומת לב לנזקים העצומים הצומחים מכך, בזהירות שלא מדובר כאן בקידוש כוחות כעסניים אישיים והפיכתם מחולשה להתפארות וכדו', עד שכדאי לברוח ממנה. איני טוען שאין מושג כזה, אלא שנדירותו וסכנתו כל כך גדולים עד שמצד הספק – לא שם כדאי למצוא את העולם הרוחני שממנו מבקשים ללמוד. חשוב להדגיש שהדבר נכון גם לכיוון ההפוך – לא כל מתינות היא עוצמה. לעתים היא חולשה גדולה, ובינוניות, ואדישות לעולם הרוחני.
האם קבלת תשובה לשאלתך ?
כל טוב