שאלה
שלום הרב
נתקלתי לאחרונה בספר החדש "מעשה מרכבה - מרכבות פרעה" של הרב מאיר אליהו (הקדמה של מספר דקות אפשר למצוא ביוטיוב)
זהו חיבור גדול ומקיף המרכז את דבריהם של חכמי הקבלה על מה קורה לאדם לפני, בזמן, ולאחר מיתתו.
החיבור כולו עם מראי מקורות מדויקים ומציג ביאויים כגון "המוות הוא הארוע הטראומטי שחווה האדם בחייו. הוא קשה יותר מכל מה שידע לפניו, וקל יותר מכל מה שאחריו".
מפורטים בו תיאורים נוראיים ציוריים (וגשמיים יש לציין, כגון חיבוט הקבר) שמתאימים יותר לתיאוריה של הכנסיה באמנות ימי הביניים.
אני לומד קבלה מזה מספר שנים וכיוון שאני לא מאמין שאפשר לקחת מהתורה (ומהקבלה בפרט) רק מה "שמתחשק לי", קשה לי מאוד לדחוק את מה שקראתי בספרים הללו.
ונשאלת השאלה, מה התועלת בכתיבת חיבור כזה שדי משתק את האדם מלתפקד בחיים? (כך גם כתוב בספר "אם היה יודע האדם את עומק הדין, לא היה יכול לתפקד כלל בעולם הזה")
ושאלה שניה - בניגוד מוחלט לדעות אחרות המתייחסות למוות בשוויון נפש, כחלק מהחיים, כ"התעוררות", כ"לידה לתוך עולם רחב יותר של אור", איך לקבל את התיאורים המצמררים המופיעים שם ולהמשיך לחיות, לפעול, ולעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב"?
בברכה
תשובה
שלום וברכה
המוות הוא חלק מתופעות החיים.
אין אדם שלא יחווה אותו.
וכשם שאין פרצופיהן שווים – כך אין ההתייחסות למוות שווה.
זה שונה מאדם למשנהו.
חכמי הקבלה קוראים את המוות בעיניים קבליות. הם לא עוסקים בפסיכולוגיה או ברפואה.
ועל כן, חלק מהם מתאר את החוויה כנוראה ואיומה לא מכוחה של התנסות, אלא מכוחה של תיאוריה קבלית.
התועלת בחיבור הזה הוא להכיר את אחת ההתבוננויות על המוות.
ומאידך גיסא, בדיוק כפי שעולה משאלתך, לא להשתעבד לטראומה משתקת. כשחיים – חיים; שיבוא עתנו לעבור מן העולם – נעבור מן העולם. גם אם הקריאה הקבלית של המוות נכונה – היא תבוא בכל מקרה, אז למה להרוס את החיים עתה לאור מה שיהיה מאוחר יותר. על אחת כמה וכמה שזו רק אחת האפשרויות של התבוננות על המוות, ויש שראו אותו בעיניים אחרות לגמרי – "ותשחק ליום אחרון".
מתוך כך, אפשר לבחור גם שלא להתבונן כלל על המוות בעיניים קבליות, והדבר אינו מונע מאתנו להתחבר למבט הקבלי בנושאים אחרים.
ואפשר, כאמור, לחיות בשמחה ובטוב לבב, וכשיגיע יומנו להיפטר מן העולם – אז נדע את המשמעות הנוגעת בנו.
כל טוב וברכת חיים