שאלה
שלום לכבוד הרב!
אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי יי אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי יי אלהיך אש אוכלה הוא.
אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה.
כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ.
אומר ריש לקיש: (פסחים סו/ב) כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
ואיתא (ברכות ז/א) ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? אין! דתניא (תהלים ז, יב) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.
אם כן הכעס זהו אחד ממדותיו של הקב"ה לעוברי רצונו, ואומר דוד המלך (תהלים קלט, כא) הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, והרי כשאדם כועס הרי הוא מוחה על דרך לא טובה שמהלך בה חבירו ובכעסו מוכיחו על מחדליו ההתנהגותיים כמו הורה או מורה או שוטר האוכף את החוק לזה העובר עליו על מנת להחזיר את בנו או תלמידו או את האזרח לנוהגו הנורמטיבי לטובתו שלו, ובזאת אנו מתדמים להקב"ה שבודאי כועס וזועם (בכל יום) על עוברי רצונו שסטו מן הדרך הטובה על מנת להחזירם לדרך הישר. וישנן עוד מדות להקב"ה שמשום מה אין ראוי לאמצן, כמו "אל קנא" ו"נוקם" ו"נוטר" וכו', מדוע להקב"ה מותר ליקום וליטור עד "אלף דור" ואילו אנו קרויין שנכשלנו באופיינו במדות אלו וצריכים לרסנם? מדוע במדות אלו לא ראוי להתדמות להקב"ה אף על פי שהן משמשין לפניו? והרי מן הראוי שיש לאמץ לתוכינו את כל מדותיו של הקב"ה על מנת להתדמות לו ומתוך שיקול דעת נכון נבון וחיובי ולא סתם מתוך כעס נטירה או נקימה שרלטניים, אלא על מנת להוכיח ולהיות מורה הוראה לדרך הטובה שיבור לו האדם על מנת שיגיע בדרך הקצרה הארוכה או הארוכה הקצרה (לפי יכולותיו וכישוריו) למחוזות של חיי עולם.
בתודה מראש!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
אכן, אם העולם לא היה צריך כעס או קנאה, נטירה ונקמה - לא היות מידות כאלה בעולם.
קנאה נכונה קנא פנחס ועל כך התברך: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי."
נטירה ונקמה נצטווינו כלפי עמלק: " כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
הכעס של ד' - חרון אפו, נזכר פעמים רבות: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ד' וַיִּשְׁמַע ד' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ד' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה."; "וַיִּחַר אַף ד' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ד'."; "וַיִּחַר אַף ד' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן."
אבל אנחנו, בני אדם, מושפעים מאוד מרגשות, במידות התקיפות הללו אנחנו עלולים לשגות ולגרום נזק רב, לכן אסור לנו לפעול במידות אלו.
הרמב"ם, בשמונה פרקים, מדגים עד כמה מסוכנת מידת הכעס. הוא מסביר שהחטא של משה במי מריבה (בגללו נענש לא להכנס לארץ) היה בכעסו. אם משה העניו באדם נטה על הכעס, וודאי אנחנו חייבים להתרחק ממידות קשות אלו כדי לא להכשל בהן.