שאלה
הרב שטראוס שלום רב,
אני מבקש את עזרתך בהבנת הגמרא במסכת שבת פרק שמונה עשר. המשנה הראשונה דנה בפינוי קופות לצורך אורחים או לימוד תורה. המשנה בדף קכו' עמוד ב' מציינת מה מותר לפנות (תרומה טהורה, דמאי מעשר ראשון שניטלה תרומתו) ומה אסור כמו טבל ועוד. מהדיון ההלכתי בגמרא עולות המסקנות הבאות:
1. מה שניתן לפנות הוא רק מה שלא מוגדר כמוקצה כמו תרומה טהורה שמותרת לכהן, או דמאי שבעל הבית יכול להפקיר את רכושו, להיות עני ולאכול ממנו (דף קכז' עמוד ב').
2. הקופות הן בגודל שאדם יכול לפנות אותם לבד. רבי או לפי גרסא אחרת ר' חייא עימר את כל השדה (דף קכז' עמוד א').
הגמרא בפרק שבעה עשר דף קכד' עמוד א' מתירה טלטול כלי מוקצה לצורך גופו או מקומו ובתנאי שיש עליו תורת כלי, ואוסרת אם יש צורך בשני בני אדם לפנותו, לפי דעה אחת. (דף קכג' עמוד ב') הגמרא התירה הכנסת פירות דרך ארובה רק ביום טוב.
מדוע נקבע שמעמד פירות או תבואה יהיה גרוע הלכתית ממעמד כלי שמלאכתו לאיסור?
תודה מקרב לב
זאב
תשובה
בס"ד
שלום רב,
כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו - כלומר לעשות בו מלאכה שמותרת בשבת (פטיש לפצח אגוזים) מכאן שהגדרתו כמוקצה אינה שלימה (לכן מותר לטלטלו גם לצורך מקומו).
כלי שאין משתמשים בו למלאכה מותרת (סכין של מילה או כלים של סופר סת"ם) הוא מוקצה לחלוטין ואין שום היתר לטלטל אותו (מוקצה מחמת חסרון כיס).
הקופות שאתה מציין כאן, אלו שאין להם שימוש בשבת (טבל וכד') צריך לדמותם למוקצה מחמת חסרון כיס שאין לו שום היתר, ולא לכלי שמלאכתו לאיסור, שיש לו שימוש מותר בשבת ולכן יש היתר לטלטלו בתנאים הנדרשים.