תפקיד הבדידות

שלום וברכה

תשובה עמוקה ומלאה לשאלה זו מחייבת דיון ארוך ומקיף.

בראש ובראשונה כדי למסגר את הביטוי ״בדידות״, ולהבחין בינו ובין ״לבדיות״, ובין ״התבודדות״ וכדו׳.

המובן המקובל של המילה ״בדידות״ מקפל בתוכו גם תמונת מציאות, אך בעיקר תחושה עמוקה. האדם עלול לחוש בדידות גם אם הוא נמצא בתוך המון בני אדם, ואף על פי כן הוא בודד, אם לא נמצא בהמון הזה מישהו שהתייחס אליו, שנגע בו, שהחיבור ביניהם יצר דבר מה וכדו׳.

ובדרך כלל, בדידות כזו היא רעה, כואבת ומייסרת.

כפי שכתבת, גם במציאות כזו, כמו בהרבה מצבים של ייסורים, יש מקום להצמחה ולתיקון. שכן הבדידות המכאיבה גם קוראת לאדם להתחבר אל עצמו, לינוק מתוך חירותו עולם ומלואו, לחוש קירבה לריבונו של עולם שאינו מותיר אותנו בודדים, ועוד דברים רבים שיכולים לעלות מתוך האדם, דווקא כשאין לו מגע עם מי שהוא מחוצה לו.ֿ

נראה אפוא כי אלה הדברים הטובים שאפשר שיצמחו מתוך החוויה הכואבת של הבדידות.

כל טוב ויישר כוח על השאלה המעניינת