שאלה
שלום כבוד הרב
כתוב בשער הכוונות: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון... אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו....ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו..."
זה מרגיש לי כאילו השם מרגיש כלפי אותו אדם זלזול ודחייה
האם השם לא מבין את האדם ואיך הוא מרגיש מבפנים, שהוא רוצה לקיים מצוות תפילה ושהיא תהיה לרצון לפני השם?
זה יכול לגרום לו מרמור תמידי כשהוא חי בהרגשה שהקב"ה דוחה אותו ומזלזל בו. ושהשם רע ולא מבין אותו ועל כל דבר קטן יעניש או ירע לו.
אם הרב מכיר מקורות שנוגעים בנושאים האלה
אשמח מאוד לקרוא
תשובה
שלום דן.
אני לא רב אבל אנסה להשיב לשאלה הטובה שלך.
יש ביהדות בלבול מאוד טבעי בין רגש לבין מידה. למשל כעס. כולנו כועסים לפעמים. זה רגש טבעי. לכן אין מקום לומר ש"אסור לכעוס". זה בלתי אפשרי. אבל כמידה בנפש, כלומר ככוח מניע שאנחנו מטפחים ומחזקים אותו, הכעס הוא לא טוב. ככלי לפעול בעולם ובנפש, לא טוב להשתמש בכעס. נכון מבלבל? ובכל זאת חשוב להבחין בין השניים.
ביהדות יש הרבה מצוות, עבירות, דקדוקים וכוונות. ולכן קל לנו מאוד ללכת לאיבוד, לפספס דברים. מצב כזה יכול לגרום לנו לעצבות תמידית. להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים. לכן חשוב ליהדות להסביר שזה לא כיוון טוב. לרצות להיות טובים - זה חשוב. אבל לא באופן שגורם לנו עצב, אם עוד לא הגענו ליעד.
היהדות מבטאת כאן את מה שהמדע מגלה בעשורים האחרונים: שעצב ודיכאון יכולים להיות הרסניים לנפש. זה לא משנה מה הגורם או הסיבה. הסיבה יכולה להיות מאוד "מוצדקת". הכישלון יכול להיות מאוד אמיתי. ועדיין, העצב כנראה לא יוציא אותנו למסלול טוב יותר. להיפך. הוא יחליש אותנו. ואז אולי אנחנו מאוד צודקים, אבל מה זה עוזר לנו?
לכן בכל המעשים היהודיים, בתפילה, במצוות, בהכל, יש את עיקרון השמחה והשלום: לעשות את הדברים מתוך אופטימיות ושלווה, ולא מתוך לחץ ופחד בלבד. לדעת לשמוח במצווה שעשיתי, ולא להצטער על המצוות שלא עשיתי. להתבונן בחצי הכוס המלאה ולברך עליה. כי העצבות מחלישה, והשמחה מחזקת.
האם זה אומר שלא נהיה אף פעם עצובים? לא. ברור שנהיה. היהדות רק מבקשת שלא נרתום את העצב לעבודת השם. שלא נשתמש בו ככלי. אלא שננסה לשפר את ההרגשה (למשל ע"י התייעצות עם פסיכולוג), ונוכל להיות יותר שמחים. ומתוך השמחה, ממילא יהיו לנו יותר כוחות נפש להצליח בעבודת השם שלנו.
ועוד משהו לסיכום: ביהדות יש עיקרון חזק של קהילתיות. תפילה - במניין. לימוד - בחברותא. שיעורים, קהילות, ארגוני חסד... הכל מתבטא בצורה קבוצתית ולא בבדידות. לביחד יש כוח. יש בו שמחה שעוזרת להירתם למצווה מתוך שמחה. כשאנחנו לבד, הקולות הביקורתיים יותר חזקים. נורא קל לנו להאשים את עצמנו: למה לא הצלחת יותר? למה אתה כזה וכזה? ואלה קולו של יצר הרע, שבאים להכשיל אותנו. כשאנחנו עם חברים, בני משפחה, אנשים מסביב, הקולות האלה פחות חזקים, וזה תורם לעבודת השם ולהרגשה הכללית.
מאוד מוזמן להמשיך לשתף אותנו, לספר מה דעתך על התשובה, ואיך אתה מרגיש. אפשר כאן באתר בשאלה חדשה:
makshivim.org.il/ask-away
וגם במוקד הווטסאפ - 052-468-3927 ובמוקד הטלפוני - כוכבית 8298.
בהצלחה!
אוהד
מוקד חברים מקשיבים