שאלה
האם יש בעיה בתרופות כמאכלים לא כשרים?
האם יש הבדל בין חולה קל לקשה שיש סכנה לחייו? והבעיה עם כלים לא כשרים שמשתמשים בהם לבישול התרופה. (אם אפשר בבקשה לקבל את רשימת המקורות שבהם נעזר הרב לענות לשאלתי.)
תשובה
בס"ד
אנימצרף לך תשובה שכתב הרב ולדינברג בענין תרופות שאינם כשרות ובה תמצא כל מה שאתה מבקש
שו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סימן נט
תרופה הנקראת בשם מזון - מלכות שהדבורים מייצרות אותה אם מותר לקחתה לשם ריפוי או חיזוק הגוף והחזרת כחות נעוריו.
נשאלתי מכמה אם מותר לקחת תרופה הנקראת בשם מזון - מלכות בלע"ז טוני רויאל המועילה באופן נפלא לחסר אונים ולתשות כחות להחזיר לו את כחותיו ועדנותו אחרי בלותו.
והנה כדי להבין את השאלה והבעיות ההלכתיות שמתעוררות אגבה, אעתיק מה שפרסם בזה הרה"ג ר' צבי הירש קאהן בירחון המאור תשרי תשי"ט על מהות מזון זה ומה שיש לדון עליו.
וזה לשון דבריו: בשהותי בקיץ העבר בארצנו הקדו', בא לידי קובץ בשם טבע ובריאות ומה מאד נשתוממתי למקרא בו איך שמיץ דבורים חדש בשם מזון - מלכות (ראיאל - דזשעלי) משתמשים בו בא"י לתזונת העם ואין פוצה פה ומערער על כך, הגם שברור שבא מגוף הדבורים ותכנו טמא.
מזון מלכות הזה משתמשים בו בארה"ב לתערובת בתמרוקי נשים, טעמו מר כלענה ואינו ראוי לאכילה רק בתערובת הרבה דבש ומחירו כעת הוא יותר מג' מאות דולר המנה (כפי שהתענינתי אצל חברה אחת בקליפורניא המתעסקת באיסוף הראיאל דזשעלי הזו, הסבירו לי שהדבר כרוך במאמצים עצומים, היות ויש להזהר לקבץ את הדזשעלי שהדבורים הכניסו בתאים רק בשעה /ארבעים ושמנה/ אחרי שהוכנס הזחל בתאים שאז כל סגולותיו הנן בתקפן. אחרי /ארבעים ושמנה/ שעה הגם שהדבורים מוסיפות לייצר ולהוסיף ממזון הזה בתאים, אבל הזחל מוציא מהמזון את עיקר ריחו וטעמו ומכחיש את סגולותיו).
לפי עדות המומחים הוא דבר יקר במינו ובסגולותיו המיוחדות שעדיין לא באו כמותו, ומהן ביחוד, לעורר כחות נעורים וכח גברא ולהשיב עדנה לנשים, ומנבאים למזון זה עתידות גדולות להביא מהפכה שלמה בחיי האדם בהשפעתו הרבה לחיזוק גופו והארכת ימיו וכוחות חייו.
לפי הקובץ הנ"ל מוסר הסופר שם שהאנושיות עומדת ללמוד סוד אריכות הימים מן הדבורים. כידוע, כוורת הדבורים היא ענין הכמוסה הרבה פלאות הטבע, והפלא הכי גדול הוא המזון המסתורי שבו מפרנסות הדבורים את זחלי הביצים ומייעדות בו את סוג הדבורה אם תהי' דבורה עובדת, או זכר, או מלכה. המלכה היא גדולה משאר הדבורים פי כמה ותאריך ימים פי כ' מהשאר, ותטיל כי"ב אלף ביצים בעונת ההטלה. לפיתוח מלכה מהזחל משתמשות הדבורים במזון אידיאלי מיוחד הבא מבלוטה מיוחדת שבגופן.
הסופר בקובץ הנ"ל מביא שם את דעת כל החוקרים ובעלי המדע הסוברים שמזון מלכות הזה יכול להשפיע בצורה של רגנרציא על גוף האדם ולהחזיר לו את הנעורים.
במדינת ישראל הולך ונופץ /ונפוץ/ המזון הזה תחת פיקוח ממשלתי, ואפשר שהרבנים שם עדיין לא עמדו על כך שהמזון הזה נוצר בבטן הדבורה ויוצא מגופה ואין לו שום שייכות עם הדבש הטהור הנאסף בכיס מיוחד שיש לה לדבורה בצווארה.
כידוע שהדבורים מלקטות הטל המתוק שנופל על הפרחים, ובכיס קטן שתחת גרונן תביאנה אותו אל כוורתן ומקיאות אותו שם. זאת אומרת שהדבורים משוטטות על הפרחים ויונקות נופת צוף הפרחים ומכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו הדבש מגופן, אלא מה שמכניסות הן מוציאות בלי שום השתנות.
מזון המלכות הזה ברור שאינו מין דבש כלל ולא מיץ פירות ופרחים, ורק איזה מיץ טבעי שברא הקב"ה בבטן הדבורים ומשתמשות בו לקיום המין. עכ"ל הרה"ג הנ"ל בתיאור מהותו של הטוני רויאל. ונחזי בע"ה מאי דקמן מבחינת ההלכה.
א (א) איתא במס' בכורות ד' ז': בעו מינה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו וכו' מגופיה קא מימצצי ואסירי, או דילמא מיא עול מיא נפוק והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא וכו' אמר להו רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, והני נמי מטמא קאתי [שבתוך הטמא היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי. רש"י]. מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו בגופן [שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן. ואין ממצים אותו מגופן, וקשיא לרב ששת, דהא הכא כיון דלאו מגופייהו מימצו שרי. רש"י]. הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה [רב ששת דאמר כר"י בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותו לגופן הוא, אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב היא. רש"י]. דתניא ר' יעקב אומר את זה תאכלו וכו', אלא וזה אשר לא תאכלו וגו' שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין, אמרת לא, ומה ראית לרבות דבש דבורים ולהוציא הגזין והצירעין, מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי [דבש דבורים סתמא קרו ליה, דבש הגזין הכי הוא דמיקרו. רש"י].
למדנו מסוגית הגמרא שבטעמא דהיתרא של דבש דבורים נחלקו ת"ק ור' יעקב, הת"ק סובר שטעם ההיתר הוא מפני שמכניסין אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן ולהכי מותר מכיון דלא מגופיה קא מימצצי. ולפי זה מזון המלכות שמייצרות הדבורים מכיון שאומרים שמגופן קא מימצצי, שנוצר זה בבטן הדבורה ומוציאות אותו מגופן, צריך להיות אסור, דזיל בתר טעמא. אבל לר' יעקב ורב ששת דקאי כוותיה דסברי, דלא זהו טעם ההיתר, דאי משום כך היה אפ"ה אסור, כשם שאוסר רב ששת מי הרגלים של חמור אע"ג דנמי לא מגופיה מימצן, אלא כך גזירת הכתוב הוא דאתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים, א"כ לפי דבריהם יש להתיר מהאי טעמא גם מזון - המלכות היוצא מעוף טמא זה שמשריץ, ואע"פ שקא מימצצי מגופן דהא גם היתר הדבש לאו משום שמכניסין אותו לגופן הוא (כלשונו של רש"י) אלא גזירת הכתוב הוא ורחמנא שרייה בהדיא מה שעוף טמא זה משריץ, א"כ ה"ה דבכלל ההיתר הוא גם מה שמשריץ מזון המלכות.
(ב) ולהלכה. הרמב"ם בפ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ג פוסק כת"ק וז"ל: דבש דבורים ודבש צרעין מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים ושבתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול מנו /ממנו/ בימות הגשמים עכ"ל ע"ש במ"מ.
והרא"ש בבכורות שם מביא שגם ר"ת פסק דלא כר' יעקב, אבל מתמה עליו מדוע שלא פסק כר"י דהא רב ששת קאי כוותיה, ואחרי מו"מ פוסק להחמיר כר"י ואוסר דבש גיזין וצירעין אע"פ שג"כ לא מתמצה מגופן, וכ"כ הטור ביו"ד סי' פ"א דהרא"ש חולק על הרמב"ם ואוסר דבש הגזין והצרעין.
גם בה' בכורות להרמב"ן ז"ל פוסק כר' יעקב כיון דרב ששת סבר לה כר"י ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ומאריך להביא סתמא דמתני' כוותי' דר' יעקב מול הסתמא דמכשירין פ"ו כרבנן, והיא הך סתמא דדייק לה רב ששת, וכי אלימא היא משום דתני לה גבי הלכתא דהאי דינא וכו' עיי"ש.
ובשו"ע ביו"ד סי' פ"ד סעיף ט' נזכרים ב' הדעות, ונפסק בזה"ל: דבש הצרעין וגיזין מותר ויש מי שאוסר עכ"ל.
והנה מדסתם השו"ע לראשונה כדעת הרמב"ם משמע דס"ל דהעיקר כוותיה וכדנקטו להך כללא בדעתו כמובא ביד מלאכי כללי השו"ע אות י"ז ובשד"ח בכללי הפוסקים סי' י"ג אות ח' יעו"ש.
אבל לאחר העיון נראה דבכאן אי אפשר להחיל כלל זה, כי מצינו לו להשו"ע שבמקו"א כתב ההיפוך מבכאן, דבבכורות שם הא מתבאר דלרב ששת מי רגלים של חמור אסור, ויוצא דלהחולקים על רב ששת מי רגלים של חמור מותר מאותו הטעם שדבש דבורים מותר, וכך פוסק באמת הרמב"ם לשיטתיה בפ"ד מה' מאכ"א הלכה כ' דמי רגלים של חמור מותר, ובנוגע לדין זה של מי רגלים של חמור סתם השו"ע בזה להיפך, דכך פוסק שם בסי' פ"א סעי' א', וז"ל: חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה, ויש מי שמתיר במי רגליה עכ"ל, הרי דבכאן סידר את ההלכה להיפך, דדעת האוסרים שהיא שיטת הרמב"ן והרא"ש הביא בתחילה בסתמא, ואילו דעת הרמב"ם המתיר הביא בשם יש מי שמתיר. באופן שבהלכה זאת אין כל הכרע כדברי מי סבר השו"ע לפסוק לעיקר. ושקול הוא (והא בסעי' ח' בהיתרא דדבש דבורים כותב בסתם דמותר, ואינו מנמק כטעמו של הרמב"ם) וזהו חוץ מה שאיכא לכמה מגדולי הפוסקים שסברי שבכלל אין לתפוס כההנחה הנ"ל בדעת השו"ע כיעו"ש ביד מלאכי ושד"ח.
ואם שקול הדבר בדעת השו"ע בזה, הרי מאידך הפרי חדש בס"ק כ"ח פוסק מפורש דנראה עיקר כדברי היש מי שאוסר, ובנמקו, שהרמב"ם שמתיר אזיל לטעמ' דפסיק דלא כרב ששת גבי מי רגלים של חמור ואין פסקו מחוור וכל הפוסקים חלוקים עליו, גם ר"ת שמתירו אזיל לטעמי' שפוסק בשאר מי רגלים להתיר, אבל העיקר לאסור כל מי רגלים וכמ"ש לעיל בסק"ב, ולפ"ז גם בדבש של צרעין וגיזין יש לאסור וכן דעת הרא"ש והרמב"ן ועיקר עכ"ל. וא"כ יש להתיר מזון מלכות כשם שמתירים הדבש, מכיון שלפי"ז טעם ההיתר בדבורים מכח גזה"כ בלבד וכנ"ל.
(ג) והייתי אומר שגם דעת הרמ"א הוא בכזאת דהעיקר כדעת היש מי שאוסר, דהא מוסיף וכותב על דברי היש מי שאוסר, דאין אנו צריכין לחוש לו כי אינו מצוי בינינו כלל. דון מינה שהא אילו היה מצוי בינינו כן היינו צריכים לחוש להיזהר לבדוק שהדבש שמביאים לא יהא מדבש זה, והיינו מפני שסובר הרמ"א לעיקר כדעת היש מי שאוסר, וממילא יוצא איפוא לפי"ז במזון - מלכות בלהיפך שמותר וכנז"ל, אם לא שנאמר שדעתו היה להחמיר מספיקא לכאן ולכאן, אבל דוחק לומר כן, ועד /ועוד/ זאת דבספרו תורת חטאת כלל ס"ה גילה דעתו מפורש לפסוק כר' יעקב וכותב דהיתר הדבש דריש לה בפ"ק דבכורות מקרא ע"ש והיינו מגזה"כ וכר' יעקב.
וכ"כ בדברי חמודות על הרא"ש בפ"ק דבכורות אות י"ח דבכזאת הוא דעתו של הרמ"א בספרו תורת חטאת ע"ש.
(ד) אמת יכולים לפרש דברי השו"ע כפי שכותב לפרש הפרמ"ג במשב"ז סק"א עפ"י פי' הה"מ, ועפי"ז יש מקום לומר דאין גם ראי' ממ"ש הרמ"א בתו"ח דדרשינן לה מקרא כיעו"ש, וכן יעוין ברע"ב ובתיו"ט בפ"ו דמכשירין מ"ד מ"ש לפרש בכוונת הרמב"ם בפיה"מ שם ג"כ על זו הדרך דגם ת"ק דריש לה מקרא כיעו"ש, אבל הוא דחוק, דדעת רוב הפוסקים איננו כן. וכדכבר כתב מזה בצ"צ החדשות בחידושים על הש"ס פ"ק דבכורות עיי"ש, וכן בכוונת דברי הרמב"ם במכשירין שם כבר העיר המשנה אחרונה דאין נראה שכוונת הרמב"ם להא דדריש בגמ' בפ"ק דבכורות שלשונו שכותב שנתבאר בפסוקים לא משמע כן אלא כוונתו לפסוקים דשמשון שראה עדת דבורים בגוית הארי' ואכל ויתן לאביו ואמו ויאכלו ע"ש, וכ"כ לבאר גם החיד"א ז"ל במחזיק ברכה יו"ד סי' פ"א ומשיג על התיו"ט ע"ש. ויש להביא סיוע לדבריהם מדברי רבינו גרשום בבכורות שם שכותב על דברי הגמ' דדבש דבורים אין לו שם לווי, מפני דדבש סתמא איקרי כדכתיב ביערות הדבש ע"ש, וא"כ הרי לנו כבר כמה פסוקים גבי שמשון וגבי יהונתן (ששם הוא דכתיב ביערות הדבש) שדבש דבורים איקרי דבש סתמא. ונתבאר ממילא בפסוקים אלה גם היתר אכילת דבש הדבורים (ויעו"ש ברש"י בשמו"א גבי יהונתן שמפרש הכוונה על דבש הגדל בקנים ע"ג קרקע והרמב"ם ור"ג כנראה לא פירשו כן אלא שהכוונה על דבש דבורים). ומתפרש לפי"ז יפה דכוונת ת"ק בבכורות שם שאומר מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, ר"ל מפני דמתברר כן בפסוקים דמותר והדברים ארוכים.
ויעוין עוד בפי' חגורת שמואל שעל הלבוש שתופס בפשיטות דמדברי הב"י ורמ"א והלבוש נראה דפסקי דדבש גזין וצרעין אסור משום דרב ששת סבר כר' יעקב ע"ש.
(ה) יש להוסיף שגם בספר המכריע לרבינו ישעי' מטראני הזקן ז"ל סי' צ"ב דוחה בחריפות שיטת ר"ת, שלא שייך לומר בנידוננו הלכה כסתם משנה דמכשירין מכיון דאיכא רב ששת דקאי כוותיה דר' יעקב ודייק לה מסתם מתניתין דבכורות וכו' וקיי"ל דכל היכא דאיכא מתני' ומתני' ואמוראי פליגי עלה אאמוראי סמכינן דאינהו בתראי ואינהו ידעי אמאי שבקי לה ופליגי עילווה והן הן בעלי הוראה וחקרו הכל וידעי שאין הלכה כמותה וכו' עיי"ש. וכמו"כ בספר הרוקח לרבינו אליעזר מגרמיזא ז"ל סי' תס"ט פוסק בכזאת בפשיטות דדבש דבורים מותר אבל דבש הגזין וצירעין אסור כרבי יעקב וכרב ששת בבכורות ע"ש. גם לרבות רבינו הר"א ממיץ ז"ל בספר יראים סי' קל"ב פוסק נמי בכזאת דכר' יעקב סבירא לן דס"ל לר' ששת כוותיה, וכך מביא הסמ"ג ל"ת קל"ב שכך פסק גם רבינו יצחק בן אחותו של ר"ת עיי"ש.
(ו) ועוד יעוין בש"ך בסק"ב לגבי מי רגלים של חמור שכותב דדיעה המתרת היא דעת הרמב"ם אבל אין כן דעת כל הפוסקים. והב"ח בטור שדברי הש"ך מוסבים עליו דעתו דהדבר תלוי באי הלכה כר' יעקב או כת"ק והרמב"ם פסק כת"ק ובשו"ע הביא שני הדיעות ולא הכריע, ודעתו דעת עליון להכריע כהרמב"ם. ובשו"ת כנסת יחזקאל סי' כ"ט שצוין בפ"ת סק"ב מאריך להעמיד דברי הב"ח ופוסק דכדאי הב"ח ודעימי' לסמוך עליהם להתיר לחולה אף שאין בו סכנה ע"ש, ויעו"ש גם בפרמ"ג בשפ"ד סק"ב עיי"ש, וא"כ גם אם נתפוס בדינא דדידן שג"כ אין הכרעה בשו"ע בזה, אבל מכיון שמצינו כ"כ הרבה פוסקים שיוצא שלדידהו גזה"כ הוא דהיוצא מן הדבורים מותר ולא משום טעמא דאינן ממצות אותו מגופן ומותר לפי"ז גם המזון - מלכות שפולטות, א"כ יש עכ"פ לפסוק בק"ו משם (כי בכאן רבו יותר העומדים בשיטה זאת) להתיר אכילתו (או שתייתו) של מזון מלכות זה לחולה שאין בו סכנה שבגדר זה כלול בודאי (אם לא עוד יותר מזה) גם מי שהוא בגדר של תשות כחות וחסר אונים וכדומה וזקוק לכך לשם חיזוק גופו וכחות חייו. והדעת נותנת שבכאן יודו להתיר לחולה שא"ב =שאין בו= סכנה גם אלה החולקים שם שלא להתיר, מכיון שרבים אשר אתנו בכאן שיוצא אליבא דידהו להתיר בכלל בנידוננו.
ב (ז) בביאור הכוונה של שיש לו שם לווי שנזכר בזה בגמ' ראיתי לכמה שנתקשו בזה וחידשו פירושים, מוזרים לדעתי, ואינני מבין מדוע יש לחזר אחרי סילקא וירקא במקום שלפנינו בשרא וכוורי המה פירושיהם של גדולי הפוסקים שפירשו בזה, וכדיבואר.
בראשונה. רש"י ז"ל על אתר מבאר הכוונה בפשוטו מפני דדבש דבורים דבש סתמא קרו ליה, משא"כ יתר מיני הדבש לא נקראים בשם דבש סתמא כי אם בצירוף מולידן דבש - גיזין. והשאלה היא רק מי הוא שקבע בכזאת שאלו נקראים בשם דבש סתמא ואלו בשם שם יוצרם, הרי בפסוק אין לכאורה גילוי לא על זה ולא על זה, וצריכים לומר שסמכינן בכאן על דרכן ומנהגן של בני אדם שאת דבש הדבורים קוראים בשם דבש סתמא והיתר בצירוף שם יוצרם, ועל שעדנה קשה מה מקום של מנהג בני אדם לקבוע משום כך כוונת התורה לאיסור או להיתר, לזה נשיב שנמצא פתרון לכך ע"פ ההסבר שמצינו בזה בלבוש ביו"ד סי' פ"א סעי' ח' שמסביר בכזאת, דהואיל וההיתר בזה דבר חידוש מגזירת הכתוב אמרינן מסברא שלא ריבתא /ריבתה/ התורה להתיר אלא דבש סתמא שאין דרך להזכיר עמו שם השרץ כגון דבש דבורים שהוא נקרא בפי כל סתם דבש ואין לו שם לווי מן השרץ, אבל דבש גיזין וצרעין אין קוראין אותו דבש סתם אלא בשם לווי דבש גיזין דבש צירעין קרו ליה והואיל ומזכירין שם השרץ עמו לא אמרינן שהתירו התורה ואסור ע"כ. וצריכים להוסיף ולהסביר דברי לבוש אלה, דר"ל, דעוד בזמן נתינת התורה היה כבר מקובל דבר זה לקרוא לדבש דבורים בשם דבש סתמא, ודבש גיזין וצירעין בצירוף שם מולידן, ועל כן מוסבר לנו היטב הסברו של הלבוש בזה והוא דמכיון דכל ענין זה חידוש הוא שהתירה תורה מגזה"כ דבש היוצא מן הטמא, לכן אמרינן דכל מה שאפשר לפרש לצימצום ההיתר מפרשינן, ואמרינן על כן דלא התירה רק דבש שלא נקרא בפי בני אדם בצירוף שם מולידם השרץ הטמא, והיינו רק דבש - דבורים שנקרא בפי כל בשם דבש סתמא, ולאפוקי מהיתר זה מה שנקרא בפי בני אדם בצירוף שם מולידם הטמא דהיינו דבש גיזין וצירעין, דהואיל ובני אדם מזכירין שם השרץ הטמא עמם לא כוונה תורה לכלול דבש כזה בהיתר.
(ח) בכוון זה, ויתר על כן, יוצא לנו גם מפירושו של רבינו גרשום ז"ל בבכורות שם שמבאר וז"ל: שאין לו שם לווי תולה שמו על שם שרץ האסור אלא דבש סתמא איקרי כדכתיב ביערות הדבש עכ"ל. הרי לנו שכבר הרגמ"ה הקדים את הלבוש לפרש שהחיסרון של שיש לו שם לווי בכאן הוא מפני שנקרא על שם השרץ האסור (וזאת מסבירים בעצם גם הסמ"ג ל"ת קל"ב והס' יראים סי' קל"ב כיעו"ש) ולא עוד אלא שהרגמ"ה לא סמך בזה רק על הנקרא כן בפי בני אדם אלא הסמיך לזה קרא כתוב בנביאים ראשונים בשופטים דכתיב ביערות הדבש וביאר שהמכוון על דבש דבורים, וא"כ הרי לנו גם מקרא כתוב שדבש דבורים איקרי דבש סתמא. ובעצם יש לזה עוד מקרא כתוב דדבש דבורים נקרא בשם דבש סתמא בשמו"א גבי יהונתן וכנזכר כבר במשנה אחרונה פ"ו דמכשירין, ויש להוסיף ביותר דמהנהו קראי דשופטים ושמואל הא נלמד כבר גם על היתרן, ככתוב שם ששמשון ויהונתן אכלו מזה, ואם אכלו בודאי שידעו שמותר זה, ולזה באמת המכוון כנראה של הרמב"ם בפיהמ"ש במכשירין שם שכותב דהיתר דבש הדבורים מפורש בכתובים (וכדכותב המ"א שם), אך ההיתר על כך בתורה הוא מההיא דשרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ.
(ט) עם האמור נבין גם דברי הכנה"ג בזה, דהנה הכנה"ג ביו"ד סי' פ"א הגהב"י אות ס"ו כותב לתרץ קושית הב"י שם שמקשה דמנ"ל לר' יעקב למעט דבש גיזין וצרעין, דהא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין. ומתרץ הכנה"ג וז"ל: דאי לאו קרא דארץ זבת חלב ודאי הייתי מרבה כל מין דבש כיון דבכתוב לא אידכר דבש אלא היתר למה שמשריץ העוף, אבל השתא דאיכא קרא דארץ זבת חלב ודבש גלי דלא שרינן אלא דבש דבורים משום דאין לו שם לווי, ואע"ג דדבש המוזכר בכתוב אינו אלא דבש תמרים מ"מ מדלא קאמר בפי' דבש תמרים אלא דבש סתם בא ללמד דמאי דמרבינן מכל שרץ העוף היינו דבש דבורים דאיקרי דבש סתם ע"כ. ויעוין להחיד"א ז"ל במחזיק ברכה שכותב על דברי כנה"ג אלה דהמה דברים חלושים, אבל על פי האמור יש להסביר את דבריו בכזאת, דמכיון דכבר בזמן מתן תורה כבר היה נקרא דבש דבורים בשם דבש סתמא. א"כ אם היה דבש זה אסור לא היתה התורה נותנת מכשול לכתוב בשבח הארץ דבש סתמא, הגם דהמכוון הוא על דבש תמרים, אבל גם דבש דבורים הא נקרא ג"כ בשם דבש סתמא ואפשר לטעות שגם זה מותר, אלא בודאי שגם זה באמת מותר ולכן ליכא כל מכשול, ואיפוא לימוד ההיתר לכך? בודאי איפוא שסמכה התורה בזה על הריבוי דאבל אתה אוכל מה שהעוד טמא משריץ, ומכלל הן אתה שומע ממילא גם לאו. דרק דבש סתמא בכלל ההיתר ולא מה שיש לו שם לווי.
(י) ועפ"י האמור נרויח גם ליישב דברי התוספתא בפ"א דבכורות ה"ה דאיתא: דבש הזיזין [הגיזין] אסור שאינו אלא ריר. ונתקשו המפרשים בהכוונה של שאינו אלא ריר (יעו"ש במצפה שמואל, ומה שמביא גירסא אחרת שכתוב מותר). ובספר חסדי דוד על התוספתא כותב לפרש, דר"ל דהאי תנא סבר דהצרעין וגיזין אין מכניסות מהפרחים, אלא ריר בעלמא הוא מגוף השרצים ולכך אסור. אבל זה דחוק דכפי שמעיר בעצמו לפני כן יוצא דהך מתניתא דלא כמאן לא כתנא דברייתא ולא כר"י ור"ש. ורק רוצה לחדש דתנא שלישי הוא בזה ור' שמעון היא דדריש טעמא דקרא. ואמנם מצינו להמגיה במשל"מ בפ"א ממאכלות אסורות הכ"א שרוצה לפרש בדברי הגמ' בבכורות דזהו גם כוונת ר' יעקב מ"ש מוציא אני דבש הגיזין והצרעין שיש לו שם לווי והיינו משום דממצות מגופן ע"ש, ולפי"ז לא היינו צריכים אפילו להרבות במחלוקת בזה, אבל מצינו להחיד"א ז"ל במחזיק ברכה סי' פ"א שכתב להשיג בחריפות על פירושו זה של המגיה במל"מ, וכותב דכל פירושו הוא מקשה אחת ובמיוחד מוזר ודחוק הוא מ"ש לפרש הכוונה של אין לו שם לווי ויש לו דר"ל אי ממצות מגופן ועוד זאת דקשה לומר דגזין וצרעין ממצות מגופן דהדבר ברור דגזין וצרעין בזו שוו לדבורים דאין ממצות מגופן וכמ"ש בהדיא כל הראשונים עיי"ש באריכות דבריו בזה, וזהו הדבר הקשה גם על פירושו של החסדי דוד, שיוצא שזה נגד כל הראשונים והמפרשים כאן בבכורות ושם במכשירין שפשיטא להו ומבארים בכזאת דטעמא דדבש גיזין וצרעין מותר מפני שכדבורים כך המה הדבש אינו מתמצה מגופן אלא כונסין אותן וכו'.
אבל לפי המתבאר לעיל מתפרש יפה גם כוונת התוספתא, והוא, בהיות דלפי גילויי הפסוקים לא מצינו שמותר רק מה שנקרא דבש, אבל היוצא מן הטמא ואין ע"ז שם דבש לא נכלל בכלל ההיתר מכיון שכל הענין הוא חידוש וגזה"כ וכנ"ל, לכן לא נכלל בזה דבש גיזין בהיות ולמעשה אינו אלא ריר ולא דבש [ועל אחת כמה שזה לא דבש סתמא] ואין כל גילוי דקרא על היתרן, ולכן זה אסור.
[ולמותר להזכיר, דזה בודאי לא ניתן לומר דגם המזון מלכות שמפרישות הדבורים איננו דבש אלא ריר, דאיך יכולים להעלות על הדעת לקרוא המזון המובחר של הדבורים לדידהו, בשם ריר לבד, הא אצלם הוא זה היצירה המובחרת מיצירותיהם ועם הפרשתו מניחות אותו ג"כ בכורת ומניחות אותו בתאי - דונג להיות מזון מיוחד לפרנס זחל קטן שיעשה עי"כ למלכת - הדבורים, ועד /ועוד/ זאת דמכיון שגם מיץ דבורים זה מושם על ידיהם בכוורת ביערות הדבש, א"כ גילויי הפסוקים להיתר דבש הדבורים, מרדה הדבש דשמשון ומיערות הדבש דיהונתן, כלולים בתוכם גם ההיתר של סוג דבש זה הנמצא בינותם.
ועוד זה ראיתי בספר צפנת פענח על הרמב"ם בפ"ג ממ"א שכותב לבאר כוונת התוספתא דלהכי דבש גיזין אינו אלא ריר משום דאין להם כוורת, עיי"ש, והא מזון - מלכות זה של הדבורים יש להם כוורת, ואין להאריך יותר].
(יא) וכל הדברים האמורים יתחזקו ביותר עפ"י תירוצו של הב"ח שם שמתרץ קושית הב"י הנ"ל, מפני דבתורה איכא בזה תרי קראי חד לדיוקא דהיתרא וחד לדיוקא דאיסורא, הקרא אך את זה תאכלו אתא לדיוקא באיסורא, אבל אי אתה אוכל שרץ עוף טמא, ומפני דלא איצטריך לזה דשרץ עוף טמא בהדיא כתיבי בעינן ליה לאוקמא דה"ק אבל אי אתה אוכל מה שהעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש גזין וצרעין, והקרא דאת זה לא תאכלו מכל שרץ העוף אתא לדיוקא דהיתרא דזה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים, ומכיון דאיכא דיוקא לאיסורא ודיוקא להיתרא אמרינן שפיר בגמ' דמרבינן ההיתרא לדבש דבורים שאין לו שם לווי, והאיסורא מוקמינן יותר לדבש גזין וצרעין שיש לו שם לווי ע"ש.
ויעוין במחזיק ברכה שם שמביא סמוכין לפירושו זה של הב"ח מדברי ספר הישר לר"ת דמוכח נמי שפירש דמקרא דייקינן ריבוי ומיעוט, ומסיף /ומוסיף/ עפי"ז להסביר ענין השם לווי דאמרינן כאן, דאע"ג דלא דמי לכל הנהו דאמרינן בעלמא בכמה דוכתי לאפוקי דאית ליה שם לווי דאמילתא דכתיבא בקרא קאי דבעינן דההיא מילתא נקראת סתמא ולא בשם לווי, והכא דבש לא כתיב בקרא, אמנם הכא הכוונה דכיון דאית לן למעוטי ולרבויי מסתברא למעוטי מידי דנקרא על שם השרץ דהיינו דבש צרעין וגזין, ולרבויי להיתרא דבש דבורים דנקרא דבש סתם ואינו נקרא על שם השרץ עיי"ש.
ולפי"ז מתחזקים ביותר דברינו הרא', דמכיון דאיכא בקרא ריבוי ומיעוט ומכיון שמאידך איכא פסוקי דדברי קבלה להיתר דבש - סתמא, א"כ בא זה דדברי קבלה ומגלה על זה דדברי תורה שהריבוי בא על דבש דבורים שנקרא דבש סתמא, ומכיון שמאידך יש גם מיעוט תו בודאי המיעוט בא לאפוקי דבש גזין וצרעין שיש להם שם לווי דאסירי.
ומכיון שמיץ זה שמפרישות הדבורים הנקרא מזון - מלכות אין לו שם לווי ולא נקרא על שם השרץ הטמא, הרי הוא בכלל הריבוי דקרא שמרבה דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ.
ג (יב) נימוק שני להיתרא בזה נראה לי לומר בעל פי כמה מיסודי ההיתר שכתבתי בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ט"ז בתשובתי הארוכה על אודות לקיחת הרפואה הנקראת בשם בנרגין. שם הבאתי פסקו של הרמב"ם בפ"ג ממאכלות אסורות ה"ו שפוסק דהיוצא מן הטמא אין לוקין עליו והאוכל אותו כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מה"ת ואינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות, כן הבאתי דברי שו"ת האלף לך שלמה חיו"ד סי' ר"ב שמצדד לומר דח"ש =דחצי שיעור= אף דאסור מה"ת מ"מ מותר לשתות או לאכול אף לחולה שאין בו סכנה דח"ש קיל מאיסור דרבנן וכו', (יעוין בדר"ת סי' קנ"ה ס"ק י"ח שמביא ג"כ משמו כן ממ"ש בחכמת שלמה על יו"ד ע"ש). והסמכתי לדעתו גם מהמנ"ח במצוה שי"ג, ועשיתי עוד סמוכין מדברי המל"מ בפ"ה מיסוה"ת ה"ח בדעתו בדעת הרמב"ם דמותר לחולה שא"ב סכנה איסור תורה שאין בו לאו או עשה. ועוד הבאתי גדולי פוסקים דס"ל דח"ש דאסור מה"ת ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות כל שאין אוכל כזאת בכדי אכילת פרס מן התורה מותר ואינו אסור אלא מדרבנן, וציינתי גם לדברי שו"ת אחיעזר ח"ג סי' ל"א שמבאר דהשיעור הוא בכמות ולא באיכות יעו"ש באריכות (ובח"ז סי' ל"ב הזכרתי בספרי גם מדברי הגרש"ק ז"ל בספרו קנאת סופרים ד' ל"ב ע"ב שמבאר נמי דכשאינו מכוון כ"א לרפואה מותר פחות מכשיעור אפי' לחשאב"ס =לחולה שאין בו סכנה= ע"ש).
ובנידוננו איפוא הא כל הנהו צדדי הקולות בו, דמזון - מלכות זה אפילו אם נחשבהו ליוצא מן הטמא מ"מ אין בו איסור לאו או עשה והאוכלו כאוכל חצי שיעור, ועוד זאת שהוא בא בתערובות של רוב היתר, ושתיית מזון מלכות זה הוא ביותר מכדי אכילת פרס, באופן שהאיסור (אפילו אם הוא אמנם איסור) אינו כי אם מדרבנן בלבד, וכל כה"ג יש לנו לא רק דעת הגרש"ק ז"ל והמנ"ח כי אם גם דעת הרבה מגדולי הפוסקים הסוברים להתיר איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, ובפרט בדרך של אכילת חצי שיעור מזה.
ד (יג) זהו הכל עוד גם מתוך ההנחה כי מזון המלכות שונה מדבש הדברים /הדבורים/ ומתמצה מגופן של הדבורים.
אבל עוד בה שלישיה, והוא דלמעשה אין הדבר בכלל מוחלט שאמנם כך המציאות, וקראתי בשם מומחים אחרים שאינם סוברים כן, אלא סוברים שגם מזון המלכות כמו הדבש נוצרים מאבקת הפרחים אלא שהדבורה מעבדת אותה בצורה שונה מהדבש בדרך המתאים לתכליתו המיוחדת, ולפי"ז אליבא דכו"ע מותר מזון - המלכות כשם שמותר הדבש דבורים.
ואני מוצא סמוכין לדעת מומחים אלה בדברי חז"ל והוא ממה דלא נזכר כלל שיהא איזה חילוק בדבורים גופיה בין הדבש שמייצרות לבין מיץ אחר שמוציאות כמזון המלכות, וכי יתכן שחכמינו הקדושים ז"ל לא ידעו מסוג מזון זה שמייצרות נמי הדבורים? וודאי הדבר שידעו זאת, וא"כ מדאף אחד מהם לא הזכיר מאיזה חילוק שיש בזה בדבורים גופיה ונחלקו רק על סוגי דבש משרצים אחרים, מוכח מזה שעל מה שמוציאות הדבורים גופיה, יהיה איזה סוג שיהיה, לכו"ע היה פשוט וברור שהמה בכלל ההיתר שהתירה תורה את היוצא מן הדבורים, לא מיבעיא אליבא דר"י ור"ש מפני שזה מגזה"כ, אלא גם אליבא דת"ק כן הדבר, מפני שהיה פשוט להם שאין חילוק באופני היצירה של הדבורים את סוגי המיץ שמוציאים, וכשם שמה שנקרא בשם דבש אינו מתמצות מגופן אלא כונסין אותן מן העשבים, כך גם אותו הדבר סוג המיץ מה שנקרא בשם מזון מלכות ג"כ מייצרות אותו בדרך זאת אלא בצורה שונה כמתאים לתכליתם, וכדברי המומחים הנ"ל.
וזה הא בודאי ברור הדבר שגם גבי דבש דבורים גופיה אין הכוונה שרק מובילות הדבש מהעשבים והפרחים אל כוורותיהם בבחינה לוקח מכאן ומעביר לכאן בלבד, וכדכבר העיר מזה הפרי תואר בסי' פ"א סק"א, דאין הדעת מסכמת לזה דהעשב והטל מעצמם דבש נינהו דא"כ בא ונסחוט העשב עצמו שממנו רועה הדבורה ועושה הדבש ונחזי אי מצינא לאפוקי מכל העשבים טי' דבש, אלא ודאי דמאמצעות גוף הדבורה מתהוה הדבש מהעשב עיי"ש. (ויעוין עוד מזה להלן בדברינו).
ה (יד) מונח רביעי עוד לי בזה, והוא. כפי המתואר בתיאור שבראשית דברינו, מזון - מלכות זה כשלעצמו טעמו מר כלענה ואינו ראוי לאכילה רק בתערובת הרבה דבש. וכפי שמסופר על כך במקו"א כמות הדבש המעורב הוא פי שלשים ושבע ויותר מכמות מזון - המלכות, והא הרי נפסק ביו"ד סי' ק"ג דדבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובת ובטל ברוב היתר. וכן בסי' ק"ד סעי' ג' נפסק בכזאת גם בדברים המאוסים שנפשו של אדם קשה בהם, ואע"פ שבנידוננו מזון - המלכות הזה הוא המעמיד שיתהוה הכל אל התועלת המקווה והדרוש מזה, אבל מצינו להפרי תואר בסי' פ"א בסק"א שם שהעלה דהגם דדבר המעמיד הו"ל כאילו בעיניה, הא מדרבנן הוא דהוי ולכן לא החמירו בזה בדבר שנסרח למימר הכי כיון דלא אסיר אלא מדרבנן, ולא עוד אלא דשרי לכתחילה להעמיד בו גבינות ע"ש, וא"כ ה"ה גם בנידוננו. ועוד יעוין גם ביד אפרים ביו"ד סי' צ"ט סעיף ה' שהעלה ג"כ בדומה לזה לגבי השאלה של אין מבטלין איסור לכתחילה, שאפילו לדעת הראב"ד ודעימי' דאין מבטלין הוא דאורייתא מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין ביטול שטעם האיסור בעצמותו הוא עדיין בשבחו ולא פקע האיסור ממנו אלא לפי שאוכלו ע"י תערובות אין טעמו נרגש להאוכל, בזה אמרינן דלכתחילה אסור, משא"כ כשעושהו פגום לפני כן שפקע איסוריה מיניה בעצמותו וכשבא אל תוך התערובות כבר טעמו פגום הוא מותר ולא שייך בזה אין מבטלין מה שגורם להאיסור עצמו להיות נהפך להיתר, ומסיים שכן נראה מהפוסקים וכי כן העלה בהדיא גם החכם צבי בסי' ק"א עיי"ש, ואפילו היעב"ץ שמובא ביד אפרים שם לפני כן שאוסר זאת ג"כ לכתחילה, יש לומר שהיינו דוקא כשרוצה לעשות איסור מושבח פגום כדי שיוכל לערבו בהיתר, אבל בכגון נידוננו שהוא פגום ואינו ראוי לאכילה כלל בהיותו מר כלענה מיסודו, מסתבר לומר שגם היעב"ץ יודה שכל בכגון דא אין בתערובת לבד משום מבטל איסור לכתחילה.
(טו) וכדי להסיר טענה שאולי בנידוננו שאני מהאמור כי יש לומר דנקרא שגם משביח את המר, והא נפסק ביו"ד שם בסי' ק"ג דפוגם ולבסוף השביח אסור. נזכיר בזה גם דברי הגאון חות דעת ז"ל ביו"ד שם בסי' ק"ג בביאורים סק"א שהעלה להלכה דכשנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל וכל, ואפילו חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו, ואף דבנטל"פ =דבנותן טעם לפגם= אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל שהוא ולא יצא האיסור מאיסורו רק שאין אוסר התערובת כיון דלא ניחא ליה בטעם זה, ומשו"ה כשנשבח אח"ך /אח"כ/ אוסר, אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו אינו חוזר לאיסורו והוא נלמד מקרא דנבלה שא"ר =שאינה ראויה= לגר דע"כ קרא איצטריך להיכא שתיקן להאיסור, דאי כשאוכלו בעודה מוסרחת לא צריך קרא דנבלה שא"ר לגר, דבלא"ה מותר מטעם שהוא שלא כדרך אכילתו, רק דקרא דנבלה שא"ר לגר איצטריך שפרח שם האיסור לגמרי ואף שתיקנו עד שראוי לאכילה מותר עיי"ש, ודון מינה במכש"כ בנידוננו שאינו ראוי לאכילה כלל מעיקרו ומיסודו דודאי אינו עולה עליו שם איסור בזה שחוזר ומתקנו בתערובת מרובה של דבש. (ויעוין מה שציינתי בקשר לדברי החוו"ד בספרי צ"א ח"ו סי' ט"ז אות ז' ע"ש ואכמ"ל).
(טז) ועוד זאת דמכיון שבאנו לדברי החות דעת האמורים אשכחן פתרין עי"כ על שאלתנו לעיל מדוע דלא אישתמיט דחז"ל מדי דברם בדינא דדבש דבורים שלא יזכירו וידברו גם בדינא דמיץ מזון - מלכות זה שמוציאות הדבורים, והיינו מפני דהיה פשוט להם דדינו דמיץ זה כפירשא בעלמא מכיון דכשלעצמו לא חזי לשום דבר ואפילו לא לרפואה שיתכן לקבל על ידי אכילתו בהיות שבהיותו מטבעו מרה כלענה אין אפשרות מציאותית לאוכלו, ויכול לבוא על תיקונו רק ע"י תערובת הרבה של מתיקות אחרת עמו. ומכיון שכן שהוא כשלעצמו מחמת מרירותו החזקה הוא כעפר וכסרוח לא חל עליה מעיקרו שם איסור ותו לא יוכל לחול עליו שם איסור מחמת ההיתר שמערבים בו, והדברים עוד בק"ו מההיא דנידון החות דעת, דבשם הנידון שיחזור לאיסורו כלפני שנפגם ובכל זאת סובר דמכיון שנפגם עד שנעשה נסרח שוב אינו יכול לחזור לאיסורו ע"י תערובת היתר שמשביחו, ודון מינה דמכש"כ שההיתר אינו יכול להחיל שם איסור על דבר שכשלעצמו לא חל עליו מעיקרו שם איסור בכלל היותו אינו ראוי למאכל כלל ותערובת הדבר אחר עמו הוא שרק משביחו, כבנידוננו. באופן שלפי"ז אנו חוזרים למה שרצינו לומר לפני כן שמיץ זה של מזון - מלכות שמוציאות הדבורים לא נאסר בכלל.
(יז) ולהאמור על היכא שלכתחילה אין הדבר כשלעצמו ראוי כלום לאכילה, יש להביא ראי' נוספת גם מדברי הגמ' בבכורות שם, דאיתא ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתי אינשי כי קמיבעיא להו דחמור דשתו אינשי ומעלו לירקונא. ומפרש בפי' רגמ"ה ז"ל דהכוונה היא, דלכן לא קמיבעיא בסוסים וגמלים מפני דכיון דלא שתו להו אינשי לשום רפואה, ולא כלום הוי ולא אסיר דלא חשיבי למידי. הרי דדבר אשר שלעצמו אין שותים אותו אפילו לשום רפואה לא נאסר מלכתחילה מכיון דלא חשיבי למידי, וביותר מתבאר כן הדברי /מדברי/ המרדכי במס' שבת פ' שמונה שרצים סי' שפ"ג שכותב דמסקינן בפ"ק דבכורות דמי רגלים של חמור כיון דשתו להו אינשי לירקונא אסירי אבל מי רגלים של סוסים וגמלים כיון דלא שתי להו אינשא פירשא בעלמא הוא עיי"ש, הרי בהדיא כנ"ז, דאם לא שתי להו אינשא כפירשא בעלמא הוא ולא נאסר כלל, וזהו עוד בהיכא שבמציאות אפשר לשתותו ורק לא מועיל כשלעצמו לכלום ומאיסי וא"כ דון מינה במכש"כ בנידוננו שא"א לאוכלו מכח מרירותו הרבה שי"ל שבודאי נחשב בכה"ג אליבא דכו"ע (אפי' להחולקים שם) כפירשא בעלמא, וממילא אפילו כשתו /כשהוא/ משביחו ע"י תערובת של הרבה דבש תו לא יכול לחול עליו שם איסור מכח ההיתר, דהא הוא כשלעצמו לא נאסר, ואיזה איסור יכול לחול עליו מכח ההיתר? ולא דמי למי רגלים של חמור הואיל וסו"ס מעלו כשלעצמן למידי, ושותין אותן לירקונא ולכן חשיבי כבר למידי וחל ע"ז שם איסור, אבל לא כן כבנידוננו שאפילו לרפואה ג"כ אין אוכלים מזון - מלכות זה כשלעצמו, דאין אפשרות לכך בגלל מרירותו העצומה, א"כ בכל כה"ג בודאי דא"א שיחול ע"ז איזה שם איסור, וממילא גם לא לאחר שמערבים אותו עם רוב היתר וכנ"ל. (ועוד יש לדון אם בכה"ג דנדו"ד מיקרי בכלל ולבסוף השביח, דלבסוף השביח נקרא כשע"י התערובת טעם האיסור בעצמו השביח ואינו פוגם עוד בטבעו, אבל לא כשהאיסור נשאר פגום בעצמו אך מחמת רוב ההיתר אינו נרגש פגם האיסור כמובא בדר"ת סי' ק"ג ס"ק ל"א בשם היד יהודה והחקרי לב. ובס"ק ל"ב בשם הפרי תואר עיי"ש).
(יח) ורב הונא בבכורות שם קאמר דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא, וא"ל רב חסדא תניא דמסייע לך וכו'. וכך נפסק ברמב"ם בפ"ד ממאכלות אסורות ה"כ ובנמקו מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין, וכן ביו"ד סי' פ"א סעיף ד'. ומצאתי בספר שו"ת זרע אברהם (יצחקי) חיו"ד סי' כ"ו שמאריך לבאר ולהוכיח דמשום הך דרב הונא ורב חסדא שהכריע הרמב"ם לפסוק דמי רגלים של חמור מותר, ובהסבירו, דאם עור של טמא מותר משום דהוי כפירשא בעלמא, כ"ש מי רגלים דגריעי טובא דפשיטא דהוו כפירשא, דהרי העור יש בו כל שהוא טעם אוכל בשר ואפ"ה קרי ליה פירשא כ"ש מ"ר =מי רגלים= דאין בהם לא טעם ולא ריח ואדרבא ריחם רע ומאיס טובא ואין להכחיש המוחש דפשיטא דפירשא בעלמא ניהו דבתר מאיסותא אזלינן ולא מהני מחשבתו לשוויי אוכלא, ואיך יעלה על הדעת דמשום דמעלו לירקונא אזיל מינייהו שם פרש, הא כמה מילי אשכחן דעצים ואבנים יש בהם סגולות וכו' היעלה על הדעת שלפי שיש בהם סגולה שנאמר דלאו עצים ואבנים נינהו, וה"נ, הא עיננו הרואות דפרש נינהו, ותו דהמדבר עם הרופאים יודע לו כמה תרופות שיש בכל מיני חיות ובהמות בעורן בבשרן ובשערן ובצואותם ובמימי רגלים, ופשיטא דלא משום הכי נפקי מדין פרש לחייב עליהם ולאוסרן. (ויעו"ש בפרי תואר בסי' פ"א סק"א מה שכותב להקשות נמי בכזאת על דברי המרדכי הנ"ל, דאין משמעות לדבריו, וכי משום דחזו לרפואה פקע מינייהו מה דחזינא בהו דהוו פירשא גמורה כי מה תועיל הא מילתא למאי דמאיסי וסריחי, ומעתה בא ונאסור נבילה סרוחה מעיקרא דשמענא דחזי לאסוותי. יעו"ש מ"ש לפרש פירוש חדש מדידיה).
ועפי"ז בא הזרע אברהם שם לפסוק לנידונו שנשאל על קצת חולאים שישנן בנשים ואמרו הרופאים שרפואתם שישתו מרה היוצאה מן הבהמה כשהיא חמה תיכף סמוך ליציאתה מגוף הבהמה ויש נשים רבות שצריכות לתרופה זו ובית המטבחים קצר המצע כי לא ימצא בהמות כשרות די השיב לכל הנשים ההולכות שם לשתות, אם מותר להן לשתות מבהמות נבילות וטריפות ומבהמות טמאות ובפרט משל חזיר דמעלי טפי, ופסק, דלא מיבעיא לדעת הרמב"ם וסייעתיה ודאי דמרה שרייא נמי משום דפירשא בעלמא היא דאין דרך לשתותה כלל, לרוב מרירותה, אלא אפילו לדעת האוסרים מי רגלים של חמור משום דמעלו לירקונא נמי יש להתיר שתיית המרה, דכו"ע יודו בזה דשרייא בהיות דמרה זו אינה ראויה למאכל אדם כלל, ולכן מותר לשתותה לכתחילה ואין בזה בית מיחוש, דהוי כפירשא בעלמא, ובפרט דהוי מקום חולי פשיטא דלכו"ע שרי להו למישתי עיי"ש.
הרי לנו דהבעל זרע אברהם נשאל בשאלה הדומה ממש לשאלתנו על דבר היוצא מהטמא ואינו יכול להאכל לאכילת אדם מחמת מרירותו הטבעית הרבה, והיא המרה. ופסק דמכיון שכן הרי זה כפירשא בעלמא ולא נאסר מעיקרא, ומותרת מעיקרא דדינא אפילו לאכילת בריא, ודון מינה איפוא נמי לנידוננו דמכיון שמיץ זה הנקרא מזון - מלכות אינו ראוי לאכילת אדם מחמת מרירותו הרבה דהו"ל נמי כפירשא בעלמא ולא נאסר מעיקרו, ומכיון שלא נאסר מעיקרו תו אפילו כשמערב אותו בהרבה דבש של היתר ועי"ז מתרבה המתיקות עליו להפיק ממרירותו. אין בזה בכדי להעלות עליו עי"כ שם איסור, דהיתר אין מעלה שם איסור על פירשא בעלמא שלא נאסר מעיקרו כלל וכנז"ל.
(יט) ואגב. בשו"ת זרע אברהם שם כותב מדידיה לפרש בכוונת ר' יעקב בבכורות שם, דס"ל דדבש רחמנא שרייה ואי לא דרחמנא שרייא הוה אסיר משום דכל היוצא מן הטמא טמא, ולא ס"ל שאינו מתמצה מגופן אלא מן המאכל דהא חזינן דמשתנה ממה שהיה דקא אכלי זרעים ופרחי אילנות והוו דבש וזה ודאי מוכח להדיא דמכח גופן קא משתנו והוו דבש ולא שייך למימר מאי דעייל נפיק דהא פנים חדשות באו לכאן והא ודאי מגופא קאתי שינוי זה ומגופייהו מימציצי והוי דבש ואסיר אי לא דרחמנא שריא עיי"ש. ולפי"ז יוצא שהיתרא דקרא בדבש דבורים הוא בהדיא אע"פ שמתמצו מגופן, ואין כל ספק איפוא דלפי"ז דהיוצא מן הדבורים שהתירה תורה לפי"ז בודאי נכלל בזה גם המיץ שמוציאות שנקרא מזון - מלכות דהא אין הבדל בין זה לזה וכזה כן כזה שניהם מתמצות מגופן והיתר התירה תורה את היוצא מטמא זה המה הדבורים.
(כ) זאת תורת העולה להלכה מכל האמור והמתבאר בקונטרסי זה דמותר לפענ"ד לקחת תרופה זאת של מזון - מלכות [המעורבת בדבש העולה עליו בכמותו בפי שלשים ושבע, וכן בתערובת ויטמינים וחלבונים ועוד] לשם ריפוי אפילו לחולה שאין בו סכנה, וגם לרבות לשם חיזוק עמודי - הגוף ועשתנותיו שנתרופפו, ולשם החזרת רעננותו ועדנותו וחידוש כחות נעוריו.