שאלה
שלום.
מדוע כל פעם שיש איזו בעיה/אתגר לאומי מיד מארגנים תפילות המוניות ומתקנים תפילות לומר בביתי הכנסת, ולהפך כשאנו זוכים לברכה ושפע גדול, אין שומעים מילה על הצורך להודות באופן לאומי?
(דוגמאות לשפע וברכה שאנו זוכים לה בימינו:
מאגרי גז גדולים שעתידים, ואולי כבר, להעמיד את מדינת ישראל כמעצמה כלכלית, גשמי ברכה מרובים כבר שנתיים, לאחר שנים של בצורות, אויבינו מכים זה את זה ומחריבים את הצבאות הגדולים שהם בנו בשביל להלחם בנו, ועוד.)
תשובה
שלום וברכה
זו שאלה מצוינת.
והיא אכן נוגעת בחולשות שלנו.
כשאנו בצרה - אנו פונים לריבונו של עולם כדי שיעזור לנו;
וכשטוב לנו - אנו תולים את הטובה בעצמנו, מתכחשים להודאה, ושוכחים שם שמיים.
מערכת החגים שלנו היא בדיוק הפוכה: אין חגים של יחד לחקלאות בחורף, במצב של "הזורעים בדמעה".
יש חגי הודיה ב"ברינה יקצורו" - כגון פסח שהוא חג קציר השעורים, שבועות שהוא ביכורי קציר חיטים, וכמון - סוכות, שהוא הודאה על האסיף כמעט כולו (למעט הזית, שעוד לא נאסף).
וטוב לנו לשנות את דרכנו, ולזכור להודות לריבונו של עולם על כל החסד אשר גמל אותנו.
כל טוב, ויישר כוח על ההתעוררות לעניין
ו