שאלה
שלום כבוד הרב,
לאחרונה אני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להתפלל את התפילה כי הנוסח שלה לא מתחבר אלי ולא מעביר את מה שאני רוצה להגיד לה'. זה מגוחך אבל ככה זה מרגיש. אני כל הזמן מדברת עם ה', בלב, בפה, במחשבות, בבקשות... אני כל הזמן מבקשת ומתפללת, ובאמת מהלב, אבל במילים שלי.
וזה מרגיש כאילו הרבה יותר אמיתי. הרי בכל דבר שאני עושה בחיים אני צריכה סייעתא דשמייא, וברור על מה להודות ועל מה לבקש.
מה אפשר לעשות? פשוט להתפלל כי זה חובה? אני מוצאת את עצמי ממלמלת ברכות השחר, שמע ישראל, ואפילו עמידה לא תמיד אומרת שזה ממש עבירה. לאחרונה לצערי ממש מדלגת על עמידה
תשובה
שלום
שאלת שאלה מעולה ועתיקת יומין.
באמת לכאורה התפילה האישית שנובעת מתוך התעוררות של הרגש היא יותר אמיתית,
אבל, וזה אבל גדול, כאשר התפילה נשארת אישית, על פי הנוסח האישי, ורק בזמנים שבהם הרגש מתעורר, זה הופך את התפילה להיות עניין פרטי ותלוי בתנאים חיצוניים ופנימיים. במצב כזה האדם מתפלל רק כש"בא לו", התפילה שלו עוסקת בעיקר בענייניו הפרטיים, והוא לא עוסק בדברים המהותיים של העולם.
האדם גם לא מכיר באמת את נשמתו ולא יודע למה באמת היא זקוקה.
מה שכתבתי לעיל זה הקצה של הקצה של הקצה של הנושא הכל כך רחב והכל כך חשוב הזה.
לכן למעשה אני מציע לך כך:
א. ללמוד את נושאת התפילה לעומק. יש למשל את הספר הנפלא 'הגיון לבי לפניך' של הרב טאו שליט"א, ויש את 'תפילת ישרים' של הרב אלי אדלר, ויש עוד ספרים רבים וחשובים (תמצאי את הספר שסגנונו ולשונו מדברים אלייך).
ב. ללמוד את הלכות התפילה. חז"ל שקבעו את ההלכות הללו, ידעו ברוח קודשם מהי הנשמה ומה המזון שהיא צריכה, ועל פי זה קבעו את ההלכות ואת הנוסח.
ג. תדבקי בנוסח הקבוע מדורי דורות, גם אם זה לא פשוט, ותנסי כל פעם לומר קצת יותר לאט חלק מסוים ולהתבונן בו.
ד. על גבי זה, כמובן שיש מקום, וזה אף חשוב מאוד, לתת ביטוי להתעוררות של הרגש שלך, בין אם זה בזמן התפילה הקבועה ובין אם בזמנים אחרים, ולבטא זאת בתפילה אישית או למשל במזמורי תהלים.
בהצלחה רבה (ותמשיכי לא לוותר לעצמך ולחתור כל הזמן אל בירור האמת. ככה צומחים אנשים גדולים)