שאלה
שלום,
מעל לשנה שאני כל שבת משתדלת להגיד ״שיר השירים״ כנגד מספר הבנות שאני מכירה שמחפשות זיווג או הריון, כך שאני קוראת את התפילה בערך 10 פעמים ברצף ומבקשת לאחר כל תפילה בקשות על אותן נשים.
לאחרונה שמתי לב שאני לא מצליחה להתפלל עם כוונה, התפילה הפכה להרגל ואני גם סובלת מהפרעות קשב כך שאני אומנם מתפללת מילולית אך הראש שלי לא בתפילה ואני מתקשה להכניס כוונה לכל אורכה ובטח ל10 תפילות שחוזרות על עצמן..
שאלתי היא האם עדיף במצב כזה להפסיק להתפלל? מפני שאני לחלוטין מתפללת שוב ושוב בלי ריכוז ולכן גם לא מצליחה לכוון כראוי ואני לא יודעת אם מצב כזה הופך את התפילה לבטלה ולא ראויה ועדיף להימנע מלקרוא כשאני ככה...
אודה לתשובתך
תשובה
שלום
הדאגה שלך לאלו שזקוקות לישועה מרשימה ומעוררת התפעלות. אשרייך, ובע"ה תזכי בזכות זה לישועות בעצמך.
מצד אחד, כתוב שתפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה.
מצד שני, אנחנו לא מעכבים תפילה גם אם אדם לא מצליח להתכוון כל התפילה בצורה הכי טובה. ובלבד שקיים הדבר הבסיסי שהוא מודע לזה שהוא מתפלל (שאני חושב שזה מאוד לא שכיח שמישהו בכלל לא מודע לזה).
מצד שלישי, נראה לי שזה נכון בעיקר בתפילות שאנחנו מחויבים בהן, אבל ביחס לתפילות שנעשות מנדבת הלב נכון יותר לומר אותן כשיש מודעות וכוונה.
מעבר לזה, אני חושב שהיכולת שלך להתפלל על אותן בנות היא לאו דווקא באמירת שיר השירים, אלא גם בהוספת בקשת רחמים עליהן בתפילת עמידה (בברכת שמע קולנו או לפני 'יהיו לרצון' של סיום התפילה) או באמירת מזמורי תהלים (ואז אפשר גם לגוון ולהגיד כל פעם מזמורים אחרים).
בהצלחה רבה וכל טוב