שמירת נגיעה: מה הנימוקים, ולמה קשה לנו להתחבר?

שלום לכן.

אני מאוד שמח ששאלתן ושחשוב לכן לברר. הרצון לברר ולהבין למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים הוא דבר יסודי וחשוב, בטח ובטח במצווה כמו שמירת נגיעה שכ"כ קשה לקיום. מחזק אתכן מאוד ומוזמנות תמיד לשוב ולכתוב לנו בכל שאלה.

זו שאלה הנושאת עימה קושי רב, זאת אולי ה-שאלה הקשה שהמון מתמודדים איתה כל הזמן. וחשוב לזכור כאשר אנו מנסים לענות תשובה – שהרצון לגעת והקושי בשמירת נגיעה הם טבעיים. כשנגיע מנקודת מוצא כזאת, שאין בנו שום בעיה, שהרצון שלנו לגעת הוא טבעי ובריא, יהיה לנו קל יותר לברר ולהתמודד.

אז קודם כל, מה היא בכלל המשמעות של נגיעה?

נגיעה היא צורך אנושי וטבעי. נגיעה היא שפה של ממש. נגיעה יוצרת שפה בין אנשים, וזו שפה מאוד מאוד יקרה וחשובה שאנחנו מרגישים אותה ממש החל מהעיטוף הראשון של אמא שלנו כשהיינו תינוקות, ומשם אנו מרגישים אותה ומשתמשים בה כל החיים. נגיעה היא אולי הדבר הכי עדין ורגיש שבני אדם יכולים להעניק אחד לשני, ויש בה נקודת יופי מאוד מאוד עמוקה, ומכיוון שכך יש בה גם את הרגישות ההפוכה. זאת אומרת, אותה רגישות שהופכת אותה לכ"כ עדינה ומעמיקה ולכ"כ גבוהה בתוך המציאות האנושית היא זו שיכולה גם להתהפך בקלות לצד השני. בעולם שלנו יש המון דיבור גם על הסיכוי שלה להיות פוגענית בתוך מערכות יחסים בדיוק מאותה הסיבה שהיא גם כ"כ רגישה ונותנת.

כשאנחנו מבינים את שני הצדדים ההפוכים הללו ואת הקלות בה הנגיעה יכולה לעבור ממקום טוב אל מקום לא טוב שעלול לפגוע ולהסב כאב, יותר קל להבין למה נכון שהיא לא תהיה פתוחה לחלוטין. ולא כי היא לא מיטיבה, אלא כי צריך להיות מאוד מדויקים בה. באמת בתוך המשפחה הגרעינית ובתוך הקשר שבין איש לאישה זה מאוד נכון להשתמש בה, אבל כשיוצאים מהבית אל החוץ אנחנו צריכים להיות מאוד מדודים בשימוש שלנו בשפה הזאת שמבטאת מכלול שלם. המגע הוא ממש כמו דבק מגע שמחבר בין אנשים, שמצד אחד יכול להדביק ולחבר בין שני חלקי עץ שיוצרים יחד משהו שלם ובקלות אותו דבק יכול להפוך לדבר לא טוב ולהדביק בין שתי אצבעותינו ואז נצטרך ניתוח שיפריד ביניהן, לכן חשוב לדעת וללמוד מתי נכון להשתמש בו.

אוקי, אז למה חשוב לשמור נגיעה בין בנים לבנות?

אנחנו יכולים לתת טעמים שמסבירים באופן יפה את שמירת הנגיעה, וגם באמת ניתן, אך חשוב להבין שכל אותם טעמים מגיעים רק על גבי הטעם היסודי והעיקרי:

צריך לשמור נגיעה כי כך ה' ציווה וזו ההלכה. ישנה מחשבה ששמירת נגיעה היא חומרה או מנהג אך אין זה נכון כלל. מדובר בהלכה פסוקה שנלמדת מפסוק מפורש בתורה, שנועדה למנוע מאיתנו מלהגיע לסיטואציות בעייתיות ומורכבות שעלולות להיווצר בקשר בין בנים לבנות. כך נפסק להלכה. וכמו ששמירת שבת ושמירת כשרות אינן עניין של מנהג או חומרה, כך בשמירת נגיעה. כמובן שבאמירה זו אינני מתכוון ח"ו להמעיט כלל וכלל בקושי העצום שמתלווה למצווה. מדובר על מצווה שבדורנו היא אחת מהקשות שישנן, וכל אחד ואחת ששומרים נגיעה למרות הקושי הם גיבורים, כפשוטו. אך הקושי, עם כל עוצמתו, אינו אמור להניע אותנו למחשבה שאולי ניתן להקל בזה, כמו שקושי בשמירת שבת אינו עילה מצדקת בשביל לשחרר אותנו מלהתמסר למצווה. הקושי מעיד על גודלה של המצווה וההתמסרות שלנו לשמירתה מעידה על גבורתנו. הכל בנוי על ההפנמה שזו הלכה לכל דבר ועניין, שאיננה שונה משאר המצוות שאותן אנחנו שומרים קודם כל בגלל שזו ההלכה ועוד לפני ההתחברות האישית וההזדהות שלנו איתן.

וחשוב מאוד לומר את זה, כי בסופו של דבר כל הטעמים המיוחדים הללו שניתן בהמשך יכולים ליפול, כי כשמבררים אותם אנחנו מגלים שלא כולם תקפים לגבי כל אחד, או לפחות כך אנו אומרים לעצמנו שהטעמים האלה לא תקפים לגבינו כי אנחנו מכירים את עצמנו ויודעים שלא ניפול.

לי זה לא יקרה – האמנם?

קשה לאדם המודרני לקבל את זה אבל אנחנו לא תמיד חזקים ושליטים על עצמנו כמו שאנו נוטים לחשוב. זאת אומרת, אנחנו - בני האדם - יצורים מורכבים, יש לנו חוזקות ויש לנו חולשות, ואנחנו מורכבים מכל מיני צרכים ורצונות. ולא תמיד מה שאנו אומרים, מספרים ומקבלים על עצמנו זה בהכרח מה שנצליח לממש בפועל. ההכרה הזו מביאה מיד לענווה ולתודעה שאדם רוצה גבולות ומחפש אותם, ולא כי המדינה והמשטרה החליטו או בגלל שההורים הכריחו אותנו אלא כי זה טוב לנו, ולא רק בגיל ארבע אלא גם בגיל שמונים. הידיעה הזאת - שגם אם אני אספר לעצמי שאני חזק וכל מה שאני רוצה עכשיו זה רק פרוסה אחת של עוגה אבל אני אעצור בפרוסה השלישית, ובסוף בלי לשים לב אני גם אמצא את עצמי בפרוסה החמישית – משמעותית היא מאוד. היא הבסיס ההכרחי לעמידה ביעדים שאנו רוצים להגיע אליהם, היא היסוד החיוני להגשמת הערכים שאנו רוצים לדבוק בהם והיא המנוע לצמיחה ולהתקדמות שלנו בכל דבר בחיים.

חז"ל מספרים על הגזירה שאסור ללמוד בשבת לאור הנר והסיבה לגזירה היא מהחשש שמא האדם תוך כדי הלימוד ירצה להיטיב את אור הנר והוא עלול להטות בטעות את השמן שעומד בבסיס פתילת הנר (כדי שאור הנר יתחזק) ובכך יעבור על איסור הבערת אש בשבת. ומספר על עצמו ר' ישמעאל, גדול דור עצום, שאם כל הסיפור של האיסור ללמוד לאור הנר הוא בגלל החשש שמא יטה את השמן ויגרום להבערתו, אז הוא - שכל מה שהוא רוצה זה ללמוד תורה, והוא אדם צדיק - יקבל על עצמו ללמוד בשבת לאור הנר ושהוא לא יטה את הנר. לבסוף, מספר ר' ישמעאל, שהוא ניסה וכמעט היטה בעצמו את הנר בלי לשים לב, ואז הכריז ואמר 'כמה צודקים חכמים שאמרו לא ללמוד לאור הנר'.

סיפור זה הוא רק אחד מתוך המון סיפורים דומים על גדולי חכמינו שאמרו לעצמם שהם יודעים בדיוק את הגבול והם לא יעברו אותו ולבסוף כולם אמרו על חכמים שצדקו בזה שהם הטילו את אותו הגבול. אותו דבר לגבי שמירת נגיעה. אנחנו יצורים יותר מורכבים ממה שאנחנו מוכנים להודות, והגבול, שהוצב על מנת שלא נגיע לסיטואציות בעייתיות ומורכבות בקשרים שבין בנים לבנות, הוא לטובתנו. וכמו שאמרנו, זו באמת מצווה שמאוד קשה לקיים, מצווה ששמירתה מלווה בקושי רב ותסכול לא מועט. אך אם סיבת שמירת המצווה תישאר רק ברובד של הטעמים השכליים והפרטיים, אנחנו נאמר (ובצדק) שלגבי עצמנו טעם כזה או אחר לא תקף ואין חשש שניפול וממילא איננו צריכים לשמור את המצווה. חשוב לזכור שבסופו של דבר, כל הטעמים שנביא הם ניסיון שלנו להתחבר למצווה וליצור הזדהות עימה אך הטעמים הללו מגיעים על גבי היסוד החשוב והיציב ששומרים נגיעה בגלל שזו ההלכה ודבר ה' שאותו רוצים אנו לקיים, וכמו שאנחנו שומרים שבת או כשרות כך אנו שומרים נגיעה, וזה הבסיס שמאפשר יציבות גם כשקשה לנו.

על גבי היסוד החשוב הזה נוסיף כעת טעמים נוספים.

וארשתיך לי לעולם - שמירת הנגיעה לאחד והיחיד

ראינו את כוחה של הנגיעה, וכמה היא יכולה לחבר, להוסיף ולהעצים. כוח שכזה נרצה לשמור לאדם שאיתו אנחנו נרצה להתחבר עד הסוף לכל החיים, לבן/בת הזוג שאיתם נרצה לכרות ברית ביחד לנצח נצחים. חבל מאוד לבזבז את הכוח הזה, ואנחנו יודעים כמה אנרגיות ומשמעות יש בקשר בין המינים בכלל ובנגיעה בין המינים בפרט, וכמה הנגיעה יכולה לעשות ולהשפיע. חבל לבזבז את הכוח המופלא הזה על אנשים אחרים שלא הולך להיות בינינו לבינם שום דבר לטווח הרחוק. כי בסופו של דבר כשנגיע לבני זוגנו המיועדים אנו נאבד את הכוח הגדול של הראשוניות, של הפעם הראשונה שיש לה עוצמה מאוד גדולה. המגע נהפך ממשהו יקר שיכול לחבר בין אנשים אוהבים באמת - כמו אותו הדבק שיכול לחבר בעוצמה שני חלקי עץ וליצור דבר שלם - למשהו סתמי שמפזרים לכל אחד. חבל שדבר כ"כ חזק שיכול להכניס אנרגיות עצומות לאהבה הגדולה של החיים שלנו מתבזבז על אנשים אחרים שאין, ולא יהיה, משהו משמעותי בינינו לבינם.

שמירת נגיעה כיוצרת מרחב של העמקה נפשית בקשר

ישנן שתי גישות שעומדות בבסיס היחס בין פנימיות לחיצוניות ובין נשמה לגוף בשביל להצליח בקשר נישואין ובקשר שנועד לנישואין: גישה אחת היא של התרבות המערבית אשר שמה את הדגש על החיצוניות. גישה זו מציעה את החיצוניות כפרמטר העיקרי להצלחה בכלל ולנישואין בפרט, עד כדי כך שהגוף והיופי החיצוני באים על חשבון הפנימיות והנשמה. לעומתה קיימת היהדות אשר נוקטת בגישה אחרת, מאוזנת, שמצד אחד איננה מתעלמת מן היופי והחיצוניות אך שמה את עיקר הדגש על החלק הפנימי. היופי החיצוני בחיים בכלל ובנישואין בפרט היא דבר שאין להתעלם ממנו. היופי יוצר את הקרבה והקשר הראשוניים שעל גביהם מגיע הקשר העמוק, אך היהדות מבקשת מן האדם שלא לשכוח את העיקר והוא הפנימיות. לא לרדוף אפוף חושים אחר החיצוניות אלא למצוא את נקודת המאזניים, כך שהעיקר יהיה הפנימיות והיופי החיצוני ישמש את הפנימי. היופי החיצוני ייצור את החיבור, ההתאהבות והקרבה הראשוניים כשעל גביהם יבואו בני הזוג ויעמיקו את הקשר ביניהם. היופי הוא כלי חשוב שהקב”ה ברא בעולם, שמסייע ומיקל על יצירת האהבה הראשונית בין האיש לאישה, אך בסופו של דבר הקשר העמוק ביניהם הוא קשר רגשי, פנימי, חברי, קשר נשמתי.

שמירת נגיעה איננה מועילה רק בקשר שאינו נועד לחתונה, אלא אדרבה היא אפילו עוד יותר מועילה ומשמעותית בקשר שנועד בעתיד לחתונה, מכיוון שדווקא שמירת הנגיעה מאפשרת את העצמת הקשר הפנימי שהוא כאמור, עיקר קשר הנישואין והבסיס להצלחתו. הנגיעה, דווקא בגלל העוצמה והריגוש האדיר שהיא מייצרת, גורמת למצב שבו הקשר סובב יותר את החלק החיצוני במקום את החלק הפנימי. הנגיעה מושכת את בני הזוג למקום הזה של המגע היכן שדווקא הדיבור הוא הנצרך לקידום הקשר. הרי הרבה יותר קל וכיף לגעת מאשר לדבר את מה שאנו מרגישים, רוצים וחושבים, ואת מה שקשה לנו עם בן הזוג. המגע הוא חשוב אבל הוא מגיע רק על גבי הקשר הפנימי שיכול להיבנות ע"י תקשורת ושיח פנימי בין בני הזוג. הנגיעה לא מאפשרת את ההעמקה הנפשית הנחוצה לקידום הקשר ושגשוגו, וכך כשבכל פעם שיש קשיים וחיכוכים בקשר זוגי (ותמיד יש, כל הזמן) קל לנו יותר 'לברוח' למקום הנעים של המגע.

לכן כאשר בני זוג נפגשים כחלק מקשר שנועד לחתונה ורוצים לבדוק האם הקשר יכול להתקדם לנישואין, עליהם לבדוק האם יש ביניהם התאמה נפשית ופנימית, התאמה שניתן לבדוק אותה רק ע"י שיח ותקשורת כנה ואמיתית ביניהם, תקשורת שבהכרח מייצרת בין השניים אמוציות ותחושות שלא תמיד נעימות (אם כי נצרכות) בקשר, ולא ניתן להתמודד איתן אלא רק ע"י דיבור ועבודה. ואם כל פעם כשיש קשיים 'בורחים' למגע, אז קשה לייצר קומה נפשית ופנימית בקשר. המגע בעצם לא מאפשר לבני הזוג את אותו מרחב חיוני של ההעמקה הנפשית ושל מציאת ההתאמה. ולכן, אחרי שהגיעו בני הזוג לקומה נפשית מספיק עמוקה עד כדי החלטה לבסס את הקשר ע"י נישואין, בעצם נוצר הגרעין העיקרי של הקשר וממילא על גבי הגרעין הנפשי ניתן ואף חובה להוסיף את הקומה של המגע. ואז המגע הוא מבורך ומשובח כי העוצמות שלו מנותבות למקום של העצמת הקשר הנפשי והפנימי (שהוא העיקר כאמור). ואדרבה, מגע שנעשה דווקא אחרי בנייה של קומה נפשית עמוקה הוא מגע עם עוצמות הרבה יותר גדולות אדירות ונפלאות.

סיכום

ראינו שהנגיעה והרצון לגעת הם טבעיים, הבנו שהסתכלות על ההתמודדות כהתמודדות בריאה היא המפתח לבירור נכון ולצליחת הקושי. מתוך מבט זה עמדנו על מהות הנגיעה, כוחה ועוצמתה וממילא על הערך והחשיבות שהנגיעה לא תהיה פתוחה לחלוטין. לאחר מכן התחלנו לעסוק בטעמי המצווה כשהיסודי ביותר הוא ההבנה ששומרים נגיעה כי זה מה שה' ציווה אותנו וזאת ההלכה, לא פחות משמירת שבת או כשרות, אף כשקשה לנו שמירתן. טעם יסודי זה הוא הכרחי כי הוא הבסיס לכל עבודת ה' שלנו גם כשאנו לא מבינים או לא מחוברים למצווה, והצבת הגבול חיונית גם (ואפילו דווקא) כשאנחנו חושבים שאיננו צריכים גבולות כאלה. על גבי טעם יסודי זה, העלינו שני הסברים לשמירת נגיעה. ראשית, השימוש בנגיעה עם אנשים שלא נחיה איתם לכל החיים מרוקן את עוצמת הנגיעה ואת ראשוניותה ולכן ראוי לשומרה לאחד והיחיד שאיתו נכרות ברית לנצח. שנית, גם בקשר שנועד לנישואין, שמירת בני הזוג מנגיעה מאפשרת את המרחב להעמקת הקשר הנפשי והפנימי שהוא העיקר בנישואין והגורם להצלחתו. על גביו מגיע המגע החיצוני ומעצים את הפנימיות, ואזי זה מבורך. נסיים ונאמר, שדווקא כאשר נצליח להתגבר ולשמור נגיעה למרות הקושי העצום הכרוך בכך, עוצמת הגבורה שבנינו בתוכנו היא היא זו שתזין ותעצים את הנגיעה לכשתהיה חיובית במקומה הנכון.

מוזמנות לשוב ולכתוב לנו תמיד,

אורי.