חברות ושמירת נגיעה בגיל 16: איך עושים את זה?

שלום לך.

ראשית, תודה רבה על השיתוף שלך ועל הכנות שבדבריך, שכנראה מגיעים ממקום של בירור האמת.

אני מבין שיש כאן שתי שאלות: מדוע חשוב לשמור נגיעה? ומה ניתן לעשות לגבי הקשר שלך כדי שיעזור לך לשמור על כך? נשתדל לענות לפי הסדר, אך עם זאת חשוב לי לומר כאן הקדמה חשובה. ההלכה אינה נותנת מענה לאיסורים. זאת אומרת, שאין ביכולתו של אף איש הלכה למצוא היתר הלכתי לדברים האסורים, בוודאי כאשר הם איסורים מדאורייתא כמו איסור נגיעה. ההלכה נועדה כדי לאפשר לאדם לחיות במרחב (כמה שיותר גדול) של היתר ולא של איסור. מדוע אני אומר זאת? לעתים אנשים נכנסים לתוך תחום שאסור הלכתית, ואז מבקשים מענה או פתרון איך להתיר את האיסור כדי 'להשתיק' את ייסורי המצפון שלהם לגבי קיום ההלכה. לכן כל מה שאכתוב בהמשך תלוי, במידה זו או אחרת, ברצון שלך לקבל את הדברים וכמובן בנכונות שלך לפעול על פיהם.

שמירת נגיעה

לצערי אנשים חושבים ששמירת נגיעה היא מידת חסידות. צריך לדעת ששמירת נגיעה היא חובה גמורה מהתורה כמו שמירת שבת או שמירת כשרות. מדוע היא קיימת? שמירת הנגיעה, מעבר לחובה מהתורה- "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה"- נועדה לבנות דבר חשוב מאוד אצלך. קשר זוגי שנבנה רק על בסיס מגע (אפילו קטן כמו להחזיק יד או נשיקה קטנה), מדלג על השלב החשוב כל כך שנקרא קשר נפשי. ייתכן ובני זוג יאהבו אחד את השני מבחינה גופנית למרות שיש ביניהם תהום עמוקה מבחינה נפשית. ואז קשר כזה סופו לדעוך, כי בני הזוג לא אוהבים באמת, אלא מנצלים האחד את השני לתאוותיהם (התאווה יכולה להיות רק שיחה, מגע, ליטוף, חיבוק, נשיקה וכו'. לאו דווקא מגע מיני).

שנית, קשר אמיתי נבנה קודם מבחינה נפשית, ורק אח"כ מבחינה גופנית. לצערי, בעקבות השפעת התרבות המערבית המקדשת את הגוף, קשרים רבים מתחילים קודם מהבחינה הגופנית ורק לעתים הם עוברים לשלב הנפשי (ובמקרים רבים ה"אהבה" נשארת רק בשלב הגופני, וזוגות רבים אינם חושבים על המטרה העיקרית של הזוגיות שהיא הבאת ילדים, ורואים זאת בילודה ההולכת ומתמעטת בעולם המערבי). קשר כזה, שמדלג על השלב החשוב כל כך של הקשר הנפשי, הוא אהבה עצמית ולא אהבת הזולת (כמו שאני אוהב עוף ולכן אני אוכל אותו, כי אני אוהב את עצמי בעצם, או את מה שיוצא לי מהעוף), וממילא- ללא מחוייבות אמיתית, כשאפשר לפרק את הקשר מתי שרוצים- קשר כזה לא נכון ולא רצוי.

שמא תאמר: "והרי אני אוהב אותה! והעובדה שעד עכשיו לא נגעתי בה רק מראה שהקשר שלנו בנוי על קשר נפשי!" הרי שהתשובה לכך היא שקשר נפשי הוא קשר שנבנה במשך שנים. כך כתוב על יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ט): "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". אם לא נגע בה כי לא היה נשוי אליה, איזה קשר התקיים בינו לבין רחל? אלא מדובר על הקשר הנפשי והעמוק כל כך, שהוא הבסיס לחיי הנישואין שיבואו אח"כ.

אז מה, גם אנחנו צריכים לחכות שבע שנים לפני שנתחתן? לא. כי אין לנו את כוחות הנפש שהיו ליעקב אבינו, לכן אנחנו מתחתנים די סמוך לתחילת הקשר עם בת הזוג. שנית, מאיפה לך הביטחון שהקשר הנפשי ביניכם אכן נבנה? משיחות הטלפון הארוכות? משיחות הנפש? מהפרפרים (או הכאבים שיש לך) בבטן? לא בדיוק. אבל לא כאן המקום לעסוק בנושא בניית קשר נפשי בין בני זוג.

מה הפתרון?

כתבת שבת הזוג "מחכה שנהיה בטוחים בקשר שלנו כקשר עתידי שסופו בחתונה בעז״ה ולא רק כקשר זמני בלבד". נאמר, רק לצורך העניין, שאתם בטוחים שהקשר הזה הוא לחתונה – וכי זה מתיר את האיסור מהתורה של קריבה?? אני אומר זאת כי לא מעט בני נוער הולכים שבי אחרי עצת היצר של "ממילא היא תהיה אשתך" ומתירים לעצמם לעבור על איסורי כרת בגלל זה. לכן טענה כזו של " להיות בטוחים בקשר שלנו כקשר עתידי שסופו בחתונה" היא פשוט לא נכונה.

שנית, כתבת ש"אני לא חושב שאצליח לשמור נגיעה עד שנתחתן כי זה בעתיד הרחוק (אגב, באיזה גיל זה??) , ואם עכשיו קשה לי ככה, זה מן הסתם לא ילך וידעך אלא רק ילך ויגדל". אני רוצה להגיד לך שאתה צודק! כבר חז"ל אמרו לנו שאין אפוטרופוס (=אחריות) לעריות". ואפילו תנאים ואמוראים סיפרו, בכמה מקומות בש"ס, כיצד הם כמעט נפלו ביצר העריות. ואם לגדולי עולם שכאלו זה קשה – על אחת כמה וכמה שגם לך. וכך גם כותב השולחן ערוך (חלק אבן העזר, סימן כב): "אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אע"פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות".

בנוסף, כתבת שאתה מכיר כמה וכמה זוגות שהקימו משפחות אחרי שהיו יחד בקשר מגיל 16. האם הם לא נכשלו באיסורי כרת (אם הם מרגישים מספיק פתוחים איתך תוכל לשאול אותם)? גם אם הם כן שמרו נגיעה עד החתונה (שזה נדיר עד כמעט לא קיים בימינו), הרי אתה בעצמך אמרת שלא תצליח לשמור נגיעה על החתונה.... וגם מאיפה לך הביטחון שהיא האישה שאיתה תקים בית בישראל?

השאלה המתבקשת היא: למה לכתחילה להכניס את עצמך למשהו שיהיה קשה לך? אין דרך בעולם להתיר איסור כזה, ואם החתונה היא בעתיד הרחוק – למה להכניס את עצמך למשהו שעלול לגרום לך (וגם לה) שברון לב? בנוסף גם כתבת "שזה (הפרידה) לא יקרה", אז אם אינך מוכן להתנתק ממה שאסור עליך, ומצד שני אתה גם מצהיר שלא תוכל לשמור על האיסור – מה אתה מצפה שנגיד לך? זה כמו שאדם נמצא ליד צלחת של חזיר, כשמצד אחד הוא לא מעוניין להיפרד מהצלחת, אך מצד שני הוא לא יודע כמה זמן הוא יוכל להחזיק בלי לאכול מהחזיר.... (בלי להשוות חלילה, רק לשם המחשת האיסור).

ולכן אתה צודק כשכתבת שזה "רק מוסיף לקושי שנותן תחושה מייאשת שכמה שתשמור – אתה נכשל כי הקשר לכתחילה אסור". אני חושב שזה משפט שמתאר מאוד את המצב שאתה נמצא בו, אחרי שהכנסת את עצמך אליו....

לכן, אוכל להציע לך את הפתרון הבא:

לבטוח בהשם יתברך, שאם היא באמת האישה הראויה לך לחתונה, שיזמן לך אותה בהיתר ולא באיסור, בזמן הנכון ובגיל הנכון. בינתיים לקחת פסק זמן. אני יודע שזה נשמע קשה, אבל יותר קשה להיכשל באיסורי כרת, ובוודאי שקשה גם לחוות משבר של פרידה ושברון לב שעלולים לבוא אחר כך. הקשיים נועדו כדי שנתמודד איתם, ולא כדי שנברח מהם.

בינתיים תבנה את עצמך. את כוחות הנפש שלך. היה עסוק בפיתוח הכישרונות שבך, בהצלחת הלימודים שלך, בחיזוק בעבודת השם שלך, בבניית הקשר עם חבריך. כל השאר יגיע בהמשך....

מאחל לך שתזכה לעלות מעלה במידות וביראת שמיים, ותזכה לבנות בית כשר בעתו ובזמנו.

בהצלחה,

אבי