איך להפסיק לראות את הרע, ולשנות כיוון?

הי שואל יקר.

וואו.

כמה אומץ וכמה כנות צריך כדי לשאול את השאלה שלך!

וזה טוב מאוד. כי אומץ וכנות הם המפתח לענווה. וענווה היא המפתח לעין טובה.

ועין טובה, זו תכונת האופי שיודעת לקלוט באופן אוטומטי את הטוב והיופי שבבני אדם, לשפוט אותם לחיוב, ולגעת בחוטי הרוח הזעירים שמחברים בין הנשמות שלהם לבין הנשמה שלך.

אז איך בונים בתוכנו עין טובה?

אולי בעצם נתחיל באיך לא:

'להתגבר' זו לא אסטרטגיה טובה לבניית תכונת נפש. מקסימום - אפשר להנדס ככה מעשים, לא לגדל אישיות.

גם לצפות שזה יקרה תוך שבוע, זה לא יעיל. עין טובה היא תכונה שמסרבת להסתפק ברושם הראשון שהיא נתקלת בו, וחופרת עמוק אל המים העמוקים שבנפשות, אלו שלוקח קצת יותר זמן לדלות. היא תכונת נפש סבלנית, ולכן צריך סבלנות בשביל לבנות אותה. תניח שלפניך עבודה מסודרת של בערך 50 יום, שבהם תוכל לבנות אצלך בנפש, לבנה אחרי לבנה, את השביל אל העין הטובה. רק ככה אפשר לבנות משהו לעומק ולא להסתפק בהתגברות שטחית.

אז איך עושים את זה? אני מניח שלכל אחד יש דרך קצת שונה, אני יכול לספר לך את הדרך שעזרה לי לעבור ממצב שבו אני מסתובב בעולם בכעס תמידי על כמה כולם לא בסדר, לתודעת חיים אחרת. עם פחות כעס, פחות ביקורתיות, ופחות התנשאות.

השלב הראשון לעין הטובה הוא מציאת הטוב. לפעמים אנחנו נוטים להסתכל על אנשים כמו שופטים. מעריכים את המעשים שלהם, בוחנים אם המעשה טוב, או רע. אולי אפילו משתדרגים לבחינה של כל האדם ולא רק של מעשה ספציפי. האם הוא בסך הכל אדם רע או טוב.

לפעמים אנחנו מסתכלים על אנשים כמו רופאים. מאבחנים אצלם מה הם צריכים לעשות בשביל להשתפר, ואיך. אם הם רק היו מקשבים לנו, החיים שלהם היו משתפרים באופן נפלא. ככה אנחנו בטוחים.

אבל יש עוד דרך. דרך שיכולה לשחרר את כל התקיעות ולהפוך אותה למשהו בונה ומעצים בשביל שני הצדדים. אפשר להסתכל על אנשים כמו חקלאים.

חקלאי מבין שכשהוא מחזיק ביד גרעין של עץ, הוא לא מצפה ממנו להיות עכשיו עץ. הוא יודע שהוא צריך להשקות אותו ולטפח אותו כדי שהוא יגדל. ככה גם אנשים - במקום לחפש את מה שלא טוב אצלם, אפשר להפעיל את אותו כוח בוחן בנפש, ולמצוא את מה שכן טוב אצלם. ואז קורה פלא מדהים (ומוכח מדעית). מה שהתמקדנו בו, מה ששמנו לב אליו - גדל. תשומת לב זה כמו השקייה. אפילו אם לא אמרנו את את זה בפה (ועוד יותר אם כן) , עצם זה ששמנו לב למשהו חיובי גורם לו לגדול ולתפוס מקום בנפש של האדם הזה. (אגב, גם כששמים זכוכית מגדלת על משהו שלילי, הוא הולך וגדל).

כלומר המבט הוא לא רק בוחן. הוא פועל. הוא משפיע על המציאות. אז כשנתקלים במציאות מורכבת אפשר לחפש נקודה טובה ולתת לה להשפיע על כל האישיות. אם מתרגלים את זה, אפשר ממש למצוא טוב בכל אחד.

לי, אחרי שנים של הזנחה של העין הטובה שלי, זה לא היה קל בהתחלה. חשבתי על האדם ועלו לי רק דברים רעים, אחד אחרי השני. אבל התאמצתי, והתעקשתי, והזכרתי לעצמי שבכל אדם יש טוב, ואפילו בכל מעשה רע יש עמוק בפנים חיפוש מבולבל אחרי טוב, ומצאתי.

ולמחרת שברתי את הראש באותה צורה גם על האדם הבא ברשימה. ומאוד מהר גיליתי שהקושי למצוא דברים טובים בא ממחסום בנפש שלי ולא ממושחתות נוראית של האדם שמולי... לאט לאט נבנתה בי היכולת להיות זה שמאיר בזרקור על הטוב שבאנשים סביבי ומטפח אותו, במקום להיות זה שמאיר בזרקור על הרע שבסובבים אותי ומטפח אותו. וזו תחושה נפלאה.

בשלב הבא, כשכבר ראיתי את הטוב באנשים אחרים, יכולתי להעיז להציץ בזהירות מעבר לחומת ההתנשאות שהיתה אצלי, ולראות איך הטוב שלהם, שלאט לאט זכיתי לשים לב אליו, לא נשאר רק אצלם, אלא גם מקרין אליי. ממלא אצלי את הנקודות שגם לי היו חסרות. מצמיח אצלי זרעים שהיו יבשים עד אותו רגע. ופתאום מצאתי את עצמי מודה להם, לפעמים בלב ולפעמים בפה, על הטוב שהם מביאים אל החיים שלי. לא שהתעלמתי ממה שלא היה טוב אצלם. פשוט החלטתי שאני לא מתמקד בו. אני מתמקד במה שאני רוצה שיצמח.

כשהרשתי לעצמי לקבל מהם, נוצר משהו חדש - חיבור. בחומה של הביקורתיות שהיתה בינינו נוצר סדק קטן שדרכו יכולנו להיפגש באמת. וזה היה נפלא. נוצר גשר שדרכו יכלו הנקודות הטובות של שנינו לזרום מאחד לשני.

לפעמים התהליך הזה שתיארתי עכשיו קצת נתקע. לא זורם. זה יכול לקרות מכל מיני סיבות, אבל אחת מהן היא שקשה לי להסתכל בעין טובה על עצמי. גם אצלי, כשאני שם זרקור ענקי על מה שרע, ומחביא מעצמי את מה שטוב, אני אגלה שהשקיתי רק את הקוצים שבנפש שלי. גם אצלי בפנים, כשאני עושה משהו רע, אפשר לבחור לשים את הזרקור על השאיפה הטובה שעמדה בבסיס של המעשה הרע. לנסות לכוון אותה למקום טוב ובונה. במקום לשרוף אותה בזעם יחד עם האכזבה מהכיוון המבלבל שהיא תפסה. כשמתרגלים להסתכל על עצמנו בעין טובה, גם המבט על אחרים נעשה רך ועמוק יותר.

יותר מזה, כשאנחנו מסתכלים על התנהגות מסויימת בעין לא כל כך טובה, זה מראה שיש לנו איזה אישיו איתה. איזה עניין לא סגור שגורם לה להקפיץ אותנו ככה. אם אני לדוגמה מתעצבן במיוחד כשאני רואה אנשים נחים ברוגע במקום לעבוד, אז יכול להיות שאני בעצמי מפספס את החשיבות של המנוחה והעצירה של מירוץ החיים ולכן זה מקפיץ אותי? אולי אפילו להיפך - אני מרגיש שאני לא יודע לשים גבול לרצון שלי לנוח ולכן המנוחה של אחרים מקפיצה אותי? אולי אני בדיוק מאוזן בין העבודה למנוחה, אבל מרגיש מצפון בכל פעם שאני נח ועייף בכל פעם שאני עובד?

זה לא שאנחנו מדמיינים את הרע שבאחרים. זה לא שאנחנו אשמים ברע שבאחרים. זה פשוט... שהאחרים האלה - הם עולם מלא ושוצף. הם ים עצום מימדים ושוקק חיים ויופי, סערות, גלים ועומקים אין קץ. ואם במבט מהיר על כל הדבר הזה, קופץ לנו לעין איזה גל אחד מעצבן, זה בגלל שהיה בו משהו שדיבר אלינו לנפש. כמו שמי שמחפש את המפתחות האדומים שלו פתאום רואה בחדר את כל מה שאדום. בכל מקרה - התשומת לב לזה היא תמיד הזדמנות לחפור נתיבים חדשים למעיין שבתוכנו ולאפשר לו זרימה טובה יותר אל החיים שלנו.

אז מה עושים בפועל?

משריינים 7 שבועות, לפחות כמה דקות בכל יום. קובעים ממש מתי ואיפה עושים את זה. קונים מחברת יפה ועט שכיף לכתוב איתו.

שבוע ראשון: עושים רשימה של 7 אנשים שיקרים לך. ושאתה בא איתם במגע. כל יום, יושבים רבע שעה לבד עם דף ועט, כותבים בראש העמוד שם של אדם אחד, ומחפשים דברים טובים בו. זה יכול להיות תחביב שלו. יחס שלו לאנשים מסויימים. תשומת לב שהוא מקדיש למשהו מיוחד. הקשבה לאנשים. רעיונות מעניינים או חשובים, חלומות ורצונות עמוקים. אהבה, רוגע, גבורה, תקווה, שלווה, נחישות, זריזות, דיוק, משמעת, העמקה, או כל תכונה אחרת. עד שיש לפחות שלושה נקודות על הדף, לא עוצרים.

שבוע שני: כל יום, מפרגנים לפחות למישהו אחד על משהו טוב שיש בו. ממש אומרים לו בהערכה. זה לא חייב להיות לאנשים שקשה לך לומר להם. אבל חייב להיות למישהו.

שבוע שלישי: עושים רשימה נוספת של 7 אנשים, ובכל יום מוצאים באדם אחד משהו טוב, ושמים עליו זרקור. לשים עליו זרקור זה אומר להתבונן איך התכונה המסויימת הטובה הזו שולחת צינורות דקים להמון תחומים בחיים שלו ומעצבת אותם. איך הדייקנות שלו גורמת לו גם להגיע בזמן לעבודה, גם לומר את האמת בצורה מרשימה, וגם להיות אדם אמין שאפשר תמיד לסמוך עליו. כן, היא כנראה גורמת לו גם להיות פחות זורם. אבל זה לא מעניין אותנו כרגע. רק הטוב.

שבוע רביעי: בכל יום מחפשים משהו טוב אחד שהיינו רוצים לקבל מאדם אחר. רושמים במחברת. אפשר להשתמש באנשים הקודמים או בחדשים. במהלך אותו יום אפשר להתקדם בכיוון של הנקודה הטובה שלקחנו על עצמנו. ראינו שיש מישהו שמחייך לכולם ובא לנו ללמוד את זה ממנו? באותו יום נחייך יותר.

שבוע חמישי: כל יום, מזהים לפחות דבר אחד שמרתיח אותנו, ואז חושבים איך הייתי רוצה שהתכונה הזאת תהיה אצלי. נגיד שזיהיתי שמרתיח אותי הציון שהמורה נתנה לי. אז איך הייתי רוצה שיהיה היחס שלי לציונים? רוצה שיהיה אכפת לי מהם? רוצה שלא? רוצה איזון כלשהו באמצע? אפשר גם להתבונן בשאלה איזה ציונים הייתי רוצה לחלק לאחרים. ואם בכלל. מה שחשוב הוא שבמשך שבוע תתרגל לראות בנקודות שמקפיצות אותך הזדמנות לבסס יותר לעומק כל מיני דברים בנפש שלך. להתרגל לראות באירועים ואנשים מרתיחים סימנים ששמו לך על השביל המיוחד שלך, שמכוונים אותך בדרך.

שבוע שישי: כל יום, מחפשים אצלנו בפנים משהו טוב, מאירים עליו בזרקור, ושמחים בו. כמובן שרושמים הכל.

שבוע שביעי: מתרגלים את כל מה שלמדנו. ביום הראשון עושים את המשימה של השבוע הראשון, בשני את השני וכולי. ביום האחרון - אפשר לחגוג ולרשום מה אתה מרגיש שהשתנה בך בתהליך.

כתבתי פה תהליך מאוד מסודר, כי זה מה שהרגשתי שעבד לי. אתה מוזמן לשנות אותו כמה שאתה רוצה ולהתאים אותו לעצמך. רק דבר אחד - מה שהתחייבת אליו - תעמוד בו.

לסיכום - חיפוש הטוב הוא אחד מהתחומים הכי יפים בנפש. זה שריר שצריך לאמן אותו והוא שווה כל רגע של השקעה. כשלומדים לראות את הטוב, להדגיש אותו, לתת לו מקום ובמה ולאהוב אותו, אז מתחילים גם לקבל ממנו, להתחבר אליו, ולראות את העולם כולו ואת הבורא שלו שטובים. זה לא קורה מעצמו. זה קורה עם עבודה מסודרת ושיטתית. וזו המתנה הכי יפה שאתה יכול לתת לעצמך לחיים.

בהצלחה!

נתנאל