יש לי חיים מדהימים אבל אני מרגישה ריקנות, מה אפשר לעשות?

שלום רננה.

תודה שפנית אלינו, וכל הכבוד שאת לוקחת יוזמה ולא מקבלת את המצב כמו שהוא! זה כבר צעד ענק בדרך לשיפור ולשמחה אז תפרגני לעצמך ובגדול!

את נמצאת במצב לא פשוט, חווה רגשות קשים וצריכה להתמודד איתם. חשוב שתדעי שזה מאוד נפוץ לחוות תחושות כאלה לפעמים, זה חלק מהחיים. יחד עם זה יש לך מודעות עמוקה והכרת תודה על הדברים הטובים שיש לך בחיים, וזו תכונה שאין לכל אחד. אני מאמין ומקווה שהמצב הזה הוא זמני ושבעזרת ה' תצאי מזה בדרך לימים שמחים ומשמעותיים יותר!

מה זה "דיכאון"?

דיכאון מתואר בספרות המקצועית כמצב רגשי ירוד, חוסר הנאה מהחיים, ירידה בהערכה העצמית, אבדן שינה ותיאבון ועוד כמה סימפטומים. אבל כדי לזכות ב"תואר" צריך לסבול מהתסמינים האלה לפחות שבועיים ברצף(!), למה? כי פחות משבועיים זה נורמלי, משהו שיכול לקרות לכל אחד. בנוסף מגיפת הקורונה יצרה מצב שאף אחד לא הכיר: את נמצאת המון שעות בבית עם המשפחה (דבר שיכול לעורר מתחים), נפגשת פחות עם חברות ונושמת פחות אוויר פתוח, ובנוסף יש גם את הפחד מה יקרה אם אני או הקרובים אליי יידבקו. השינויים האלה כבר מספיקים כדי להוריד לכל אחד את מצב הרוח.

למה אנחנו מרגישים לפעמים ריקנות?

כתבת על ריקנות ועל שנאה עצמית, אלו שני דברים שונים וחשוב לי להתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

לגבי הריקנות, כדי לחיות בעולם הזה בשמחה והצלחה אנחנו צריכים סיבה, מטרה, משהו שמניע אותנו קדימה ונותן לנו כח ותקווה ברגעים הקשים. כשיש לנו סיבה כזו כל הקשיים הופכים לאפשריים אבל כשאין לנו סיבה כזו אנחנו מתחילים להרגיש ש"חסר לי פה משהו...".

אני חושב שתקופות כאלה של ריקנות הן תקופות שבהן אנחנו עולים שלב ומתפתחים לשלב הבא. פתאום דברים שנראו לנו חשובים בעבר כבר לא כל כך חשובים ואנחנו מתחילים להתלבט - מה בכלל חשוב בחיים האלה? דמייני ילד בכיתה ב' שכל חייו סובבים סביב משחק שבו צריך לאסוף קלפים להדבקה באלבום, הוא חושב בכל רגע פנוי איך הוא יכול להשיג עוד קלפים, הוא מנסה בכל הזדמנות להגדיל את הכמות שלו ולעשות החלפות ועסקאות, הוא אפילו חולם על זה בלילה. אבל אחרי שנה הוא מתבגר ופתאום הקלפים נראים לו כמו משהו ילדותי ומשעמם, אז הוא מתחיל להתעניין ולמצוא משמעות במקום אחר.

יכול להיות שגם את נמצאת בשלב מעבר כזה, את מתבגרת והמבט שלך על החיים נעשה עמוק יותר. הסיבות והמשמעות שעד עכשיו הספיקו לך כבר לא מספיקות ואת צריכה לעלות רמה. זאת אחלה הזדמנות לעצור ולשאול את עצמך מה חשוב לך בחיים. מה יכול לתת לך כח לקום בבוקר?

לגבי השנאה העצמית, לא כתבת אם זה קרה לך בעבר או שזו פעם ראשונה? האם התחושה הזו נוגעת ספציפית למשהו מסויים במראה, באישיות או בהתנהגות שלך? או שזו פשוט תחושה כללית שבאה יחד עם תחושת הריקנות? אם יש לך דברים ספציפיים אשמח שתפני אלינו שוב בשאלה או שתתייעצי עם מישהו אחר, כתבתי כמה אפשרויות בהמשך.

מה אפשר לעשות בתכל'ס?

הדיבורים הגבוהים הם יפים וטובים אבל יש דברים מעשיים שאנחנו יכולים לעשות וישפרו פלאים את ההרגשה שלנו ואת היחסים שלנו עם עצמינו.

כתבתי לך כאן רשימה, בסדר עולה מהקל לקשה ואת יכולה לבחור מה שמוצא חן בעינייך, כל הפעולות הללו נחקרו והוכחו כ"משפרות אושר":

1. לשמוע מוזיקה שעושה לך טוב עם עיניים עצומות ובלי הסחות דעת (טלפון על שקט/מצב טיסה) כמה דקות ביום.

2. לכתוב בכל ערב ביומן איך היה לך היום, סתם מה שעולה לך לראש. מה עשית? איך הרגשת?

3. לחשוב בסוף כל יום רגע לפני שאת נרדמת על שלושה דברים בחיים שאת מודה עליהם ולהשתדל לגוון כל יום ולחפש דברים חדשים.

4. לקבוע יותר עם חברות.

(כאן אנחנו מתחילים לעלות רמה)

5. לשתף כל יום מישהו בחוויה טובה שהייתה לך היום (זה יכול להיות אותו אדם בכל יום, אבל לא אותה חוויה)

6. לעשות ספורט, עדיף באוויר הפתוח, להגיע למצב שאת מזיעה ומתנשפת. לפחות פעמיים בשבוע.

7. לעשות כל יום מעשה טוב אחד אקראי: מילה טובה לחברה, שטיפת הכלים במקום אחיך, כוס קפה לאבא, וכו'.

(מפה והלאה זה למקצועני אושר)

8. לעזוב את הפלאפון וכל מסך אחר שעה לפני שאת הולכת לישון. ואם אפשר אז לא לשים אותו לידך כשאת ישנה.

9. ללכת לאנשים שמכירים אותך טוב, ולשאול אותם מה לדעתם התכונות הטובות שלך? זה תמיד מביך רגע לפני שעושים את זה, ומספק וממלא רגע אחרי, לשני הצדדים.

10. לחשוב על מישהו שהיה משמעותי בשבילך בחיים (אבא/אמא/חברה/מדריכה/מורה) ולכתוב לו מכתב שמספר למה היה משמעותי בשבילך ואיך זה השפיע עלייך. לקבוע איתו ולהקריא לו את המכתב. אני עשיתי את זה לפני חצי שנה ועד עכשיו אני מרגיש את הכוחות שקבלתי.

11. לחפש מקום לעבוד/להתנדב/לעזור בסביבה שלך.

ובסוף- צריך לזכור שאנחנו לא לבד.

כתבת שאת לא רוצה לשתף אנשים שמכירים אותך, וזה הכי מובן בעולם. איך יסתכלו עליי אם ידעו שאני מרגישה ככה? אולי יאהבו או יעריכו אותי פחות? והתשובה היא שזה לא נכון! תחשבי על חברה שהייתה באה ומשתפת אותך בתחושות כאלה, כנראה שהיית מעריכה אותה על זה שהיא הייתה מספיק בוגרת ובטוחה בעצמה כדי לבקש עזרה. ויש עוד פתרונות, אחד מהם הוא כמובן לשלוח שאלה לחברה מקשיבים :) ואפשר גם להתקשר למוקד שלנו (השעות והטלפון מפורסמים באתר). עוד אופציה היא היועצת של בית ספר, שיכולה לשוחח איתך בעצמה או להפנות לגורם מקצועי אחר שגם לא מכיר אותך אישית. הכי חשוב שלא תוותרי על עצמך ואם את רואה שעוברים עוד שבוע שבועיים והמצב לא משתפר אז תעשי עוד צעדים כדי לשפר אותו.

סומך עלייך!

לסיכום: אמרנו שהתחושות האלה הן לא דבר נדיר, ורוב האנשים פוגשים אותן במהלך החיים. הבנו שריקנות היא הזדמנות לחפש סיבות ומשמעות עמוקות יותר שמתאימות למבט שלך שהולך ומתבגר. וראינו שיש הרבה דברים מעשיים שניתן לעשות כדי לשפר את האושר, המשמעות וההערכה העצמית. וכמובן לזכור שאנחנו לא לבד, וזה לגיטימי והגיוני לבקש עזרה כשצריך. אני ממש מקווה שהדברים עזרו ומזמין אותך לפנות אלינו שוב בשאלות או סתם כדי לעדכן שהמצב השתפר, זה ישמח אותנו מאוד.

בברכה,

אלי