שאלה
ראשית רוצה להגיד תודה על האתר הנפלא שלכם! מאחל שתמשיכו בעבודת הקודש שלכם
אני חוזר בתשובה כבר כמה שנים ומידי פעם מתחבט עם עצמי בנושא הבא - תמיד הייתי טיפוס חברותי,מלא חיים,שאפתן וכו'
ככל שאני מתחזק בדת וב"ה מקבל עליי עוד ועוד מצוות (כיום אני דתי(לאומי) לכל דבר) אני מרגיש שאני קצת נשאר מאחור בכל מה שקשור ל "עולם הזה"
למשל לא יוצא עם חברים כדי לישון מוקדם על מנת לקום לנץ/לא לראות מראות לא טובים ברחוב (כמובן לא מדובר על מועדונים אלא יציאה רגילה לאיזורי בילוי בירושלים וכו') , נהייתי הרבה יותר ביישן (בניגוד לעברי), לאחרונה זה יותר ויותר מפריע לי כשאני רוצה לצאת לפגישות (פעם זה היה לגמרי הפוך ודווקא הייתי מאוד נהנה מהסיטואציה של להכיר אדם חדש, ולהיות מצחיק ונחמד במקום שרוב האנשים די סגורים ונבוכים), אני מרגיש שאני לפעמים פוסל הצעות לא בגלל שבאמת יש בעיה בצד השני אלא שפשוט אני מעדיף לא לצאת מאיזור הנוחות הקבוע שלי שכולל לו"ז של תפילות לימוד עבודה וכו'.
באיזשהוא מקום אני תוהה האם כל ההסגרות הזו , ההמנעות מלצאת מאיזורי נוחות ,מהלו"ז השגרתי ולהיות אדם יותר שקט צנוע ועניו היא באמת באה ממקום של לעשות רצון ה' או שזה עצת היצר הרע להכניס אותי למקומות של קצת בדידות וקצת סגפנות ולא להיות מי שאני באמת - ובסוף זה יפיל אותי חזק(בינתיים אני באותו קו בערך שנתיים ופחות או יותר מרגיש סבבה,אבל אני תוהה אם מתישהו זה עלול להתפרץ )
בכל פעם שאני חושב על לעשות שינוי ולחזור להיות יותר מי שהייתי פעם,אולי קצת להיות יותר חייכן ושטותניק עם החבר'ה כמו פעם אני נורא מפחד שזה יוביל אותי לדרך של חטא (לאו דווקא בעבירות ממש, יותר במובן של גאווה, יותר חפיפניקיות במצוות או אולי חילול ה' ובתמצית - לרדת טיפה ברמה הרוחנית) וזה עוצר אותי
ייתכן שנכנסתי למצב הזה בגלל קריאת הרבה ספרי מוסר של דור הראשונים וכו' שמאוד מבטלים את היחס לעולם הזה, כמה הוא לא חשוב וכו'
אשמח לקבל עצה בעניין
במיוחד אם אפשר לקבל מקורות שזה בסדר גם לעבוד על הפיתוח האישי והחיים שמעבר לתפילות לימוד ומצוות שגרתיות , ואם כל התקדמות בגשמיות בהכרח תבוא על חשבון רוחניות
תודה!
תשובה
אהלן עמית!
נשמע שתהליך מרתק עובר עליך! כל פעם שאני קורא שאלה שכזו, אני תוהה לעצמי מדוע אני לא מכיר את השואלים באופן אישי, מקרוב, וחש תחושת פספוס גדולה על כך. כ"כ הייתי רוצה לשמוע על התהליך יותר מקרוב ולהכיר אותך, אבל כנראה שלהכיר כ"כ הרבה אנשים באופן קרוב זה דבר מעט קשה...
הדבר הכי חשוב שאני רוצה להגיד זה שנדמה לי שהמתרחש כעת עליך הוא איננו עצת יצר הרע. זאת אומרת, יכול להיות שהוא מעורב שם באופן מסוים, אבל ממש לא הייתי רואה אותו כגורם משמעותי מדי. אסביר- נשמע שאתה עובר תהליך מאוד טבעי ובריא. כאשר אדם רוצה לעבור שינוי הוא נמצא במסע. שינוי אמיתי גורר מסע אמיתי, מסע משנה חיים.
שינוי שכזה בד"כ מייצר "כתישה" מסוימת. על מנת להתקדם מנקודה לנקודה, פעמים רבות נצטרך לכתוש נקודה מסוימת בכדי להתקדם שלב אחד קדימה. זה לא רק בתהליכים "דתיים", זה בכל מרחבי החיים- אם אנחנו רוצים לעבוד על דיאטה, ניאלץ במשך תקופה מסוימת להתנזר באופן גורף ממאכלים רבים, לבדוק ולבחון היטב לפני שמכניסים אוכל לפה. אנחנו נכתוש וניאבק ברצון שהנחה אותנו זמן רב, בכדי שנוכל באמת לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו. בעז"ה, בהמשך הדרך, הבחורצ'יק שלנו כבר לא יחשוב שנות דור לפני שיאכל, אלא זה יהיה חלק ממנו. טבעיות החיים תוביל אותו להכריע באופן קליל בשאלות שבעבר התחבט בהן שעות.
כך, אני מאמין, עוברים תהליכים רבים ובאופן אישי אני מסוגל לספר על כמה כאלו. אני יודע לספר על עצמי שכאשר נכנסתי לישיבת הסדר "כיביתי" את אהבתי הגדולה לכדורסל, כי ידעתי שעל מנת להישטף בפנים ולעבור תהליך עמוק בישיבה, אני זקוק לכתוש ולהעלים נקודות מסוימות. אני מודה, שלא כיביתי את הכדורסל בכח אגרסיבי מדי, אלא באמת רציתי להיכנס לישיבה, ולכן זו הייתה החלטה מאוד קלה. אבל, לאחר תקופה בישיבה, גם לי צץ מדי פעם הרצון ללכת לכדרר ולזרוק לסל, ואפילו לצפות במשחקים של מכבי.
ועוד אני יכול לספר שממש הרגשתי איך בזמן שההתחלתי יותר ללמוד תורה במהלך התיכון, גם אני נהייתי ביישן וסגור יותר (לא שהייתי שטותניק קודם לכן, אבל עדיין). מאוד הופתעתי לראות חבר'ה דוסים שהם גם חייכנים, וזו ממש הרגישה לי סתירה. ממש חשבתי כמוך- איך ייתכן שאנשים שנמצאים במסלול דתי, סגור, מגודר עם גבולות, מסוגלים להיות לכאורה משוחררים וקלילים?
עד כה בסה"כ ניסיתי להציג את העובדה שהתהליך שאתה נמצא בו הוא מאוד טבעי ומובן. בכדי לנסות להבין איך מצליחים באופן מעשי לצעוד ו"לאזן" את שני הקטבים המדוברים- המקום בו אתה נמצא כעת והמקום הנפשי שטמון בך ועלול לפרוץ- נוסיף עוד נקודה חשובה על "מחנק" בעבודת ה', ובעזרתה ננסה לחשוב על דרך פתרון מסוימת.
אם כך, הנקודה הבאה שאני רוצה לדבר עליה היא ה"מחנק" בעבודת ה' ביחס למקומנו בעוה"ז (מקווה שניסחתי זאת נכון. גם אם לא, ייתכן שבהמשך אכוון למקום מדויק יותר).
משמעותו של העוה"ז (העולם הזה, מעתה והלאה) זו סוגיה גדולה ורחבה ללא צל של ספק. אכן כפי שכתבת, המסר שעולה מהגותם של ראשונים רבים היא "מאיסה" מסוימת בעוה"ז, וראייתו כ"פרוזדור" בעלמא ותו לא. כך דיברו ראשונים רבים, וכמובן שיש כאן נקודת אמת מסוימת גדולה. אבל, בהחלט במאות השנים האחרונות זיהו הוגים רבים משמעות גדולה יותר ויותר בעוה"ז. לא יהיה נכון לחתוך את הדברים כפי שכתבתי אותם, אולם במבט-על יש לדברים ביסוס.
הנחת היסוד שלי היא שמחנק שמשבית חלילה את הרצון שלנו בעבודת ה', הוא דבר לא בריא. איננו אמורים לעבוד את ה' מתוך תחושת מחנק, בעיקר משום שזה משבית את עבודת ה' שלנו עצמה. המחנק הזה חוזר כבומרנג גם אל המקומות הפשוטים והקלים שלנו, ועלול למחוק אותנו לגמרי. לכן, אנחנו מוכרחים לתת מקום למרחבים שאם נשבית אותם אנו עלולים להרגיש מחנק. את הניסוח הזה ניתן לתפוס בשתי הבנות שונות לגמרי:
כיוון מחשבה אחד הוא שהמחנק בדיוק מלמד שחלק מעבודת ה' שלנו עצמה היא אותם הדברים שאנו מחפשים "בחוץ". משחק הכדורסל, הבילוי והשמחה הם חלק מעבודת ה' עצמה. הקב"ה ברא אותנו עם רצונות, תחושות ומאוויים, ויש בהם יסוד עמוק מאוד. העובדה שהרצון הזה קיים בי, בדיוק מלמדת שיש בו הופעה מסוימת שצריכה להופיע בעולם באופן כלשהו.
כיוון המחשבה השני הוא שאנו חייבים לתת למרחבים הללו ביטוי ומקום. הם אינם חלק מעבודת ה', אך אם לא ניתן להם מקום- אנו עלולים לחוש את תחושת המחנק ולהיכתש בעצמנו.
את שני אלו ניתן לכלול כנובעים מתוך דברי הקב"ה- "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". את ה' אנו צריכים לעבוד בשמחה. האם תמיד אנחנו כך? הלוואי. אני לא, אולי אתה כן. אם כן, אשמח אם תתפלל עליי שאעבוד תמיד משמחה. בכל מקרה, זהו היעד. לאור זה ברור לגמרי שעבודה דכאונית, עבודה כותשת, עבודה שרק מרוקנת אותנו ולא משאירה לנו אוויר לנשום- היא ממש לא המבוקש.
אתן דוגמה- לאחר תקופה שרציתי מאוד, הצלחתי לעשות קורס מאמני כדורסל. הרגשתי שאני מוכרח לעשות אותו ומאוד מאוד רציתי. האם זה אומר שהקורס היה חלק מעבודת ה' שלי, או שמא פשוט הייתי מוכרח לעשות אותו אך הוא איננו חלק מעבודת ה' שלי עצמה? אני מכיר אנשים שדוגלים באפשרות הראשונה שהצעתי. אני אישית יותר מאמין כיום באפשרות השנייה, אבל מי יודע לאן החיים עוד יקחו אותי...
אם ננסה לאסוף ולהשתמש בנקודות ובכיווני המחשבה הללו בנוגע לפן המעשי, אני חושב שאפשר להציע דרך פעולה מסוימת, שבה אתה תחליט כיצד באופן מחשבתי אתה רואה את ההתנהלות, אולם נדמה לי שההופעה המעשית בשני כיווני המחשבה היא זהה:
חשוב לתת ל"מחנקים" להופיע ולהאיר. אין הכוונה לתת פורקן ליצר רע ופראי ולאחר מכן לחזור להיות שה תמים! אלא, הכוונה היא שננסה לתת לאופי שהצגת, שהוא איננו אופי חוטא במהותו, לאט-לאט ביסוס בחיים ה"חדשים" שלך. נדמה לי, וכך מנסיוני, שברגע שתנסה לתת לאופי שלך מקום בחיים באופן מבוקר, אתה תוכל לחוש מתי זה "בסדר" ומתי "לא". נשמע שב"ה אתה נמצא היום במקום שונה ואחר, שמסוגל יהיה לחוש סטיות ועיוותים. הנשמה שלך, ואתה, בשילוב ידיים תוכלו לפלוט ולסנן "גורמים זרים".
לפעמים יהיו נפילות? באמת יכול להיות. אבל, אנחנו בניסוי ותעייה. אנחנו מנסים לאט-לאט למצוא איזון, ואני מאמין שזה יבוא דרך הופעה מבוקרת של הרגשות והאופי שאתה מסתיר, ולאט-לאט אתה בעצמך תוכל לחוש מתי זה סביר ומותר, ומתי לא. הניסוי הזה, כאמור, מסוגל לנבוע משני כיווני המחשבה שהצגנו- או שהרגשות והאופי ההם ישלתבו בתוך עבודת ה' שלך הלכה למעשה, או שמא תופיע אותם רק על מנת שלא יפילו אותך חזק יותר ולא תהיה מדוכא ח"ו.
אם הצלחתי לתת לך אפילו צעד אחד קדימה, מעולה. אני מאמין לגמרי שניתן להציף בעוד מקורות רבים חוץ מהפסוק הבודד שהבאתי, אולם "תן לחכם- ויחכם עוד", וניכר עליך שאתה כזה. ועוד, נדמה לי שעיקר העניין הוא להעלות מחשבות שיוכלו לפתוח את הראש, לנתח את הדברים העומדים לנגד עינינו ולרענן אותם, ומתוך כך יתאפשר לצאת ולחפש מקורות משמעותיים.
מאמין בכל לב שתוכל לעמוד במשימתך גם בלעדי! בהצלחה רבה,
אוריה