שאלה
שלום.
יש לי חבר ואנחנו מאד אוהבים אחד את השני, אבל אני מרגישה שאנחנו פועלים גם על רגש ולא רק על שכל. אני חושבת שאנחנו מתאימים, רק צעירים מדי. הסברתי לו את זה והוא לא מוכן שניפרד ונאבד קשר כל כך טוב.
מה אפשר לעשות???
תשובה
שלום שואלת יקרה.
את מעלה סוגיה באמת לא קלה, הדורשת מחשבה רבה וזהירות. את מבינה נכון, שיש שני כוחות אצל האדם: רגש ושכל. השכל עוזר לנו לראות את הדברים כפי שהם, כביכול בצורה מעט 'קרה', מה שנקרא- הסתכלות אובייקטיבית, בלי להיכנס לסיבוכים רגשיים. אך גם לו יש את החסרונות שלו- אם היינו מתקיימים על שכל בלבד, איפה היו כל הדמיון, הרוח, השמחה והאהבה? וזהו אכן מקומו של הרגש: הלב גורם לנו לחיות את החיים, להיות קשובים, חברתיים, בעלי יכולת להכיל ולהתחבר לזולת. וגם כאן, זהו גם חסרונו של הרגש: הוא "משוחד" לטובת מה שהוא רוצה, ואינו יכול לראות את הדברים כנדרש.
בשאלתך את נוגעת בנושא חשוב מאוד: חיי הנישואין. אמנם התכוונת לחברות בגיל הזה, אך כדאי לשאול את עצמך: מהו היעד האמיתי שלה? האם החברות הזו היא לכיף, כי לכולם/ן יש חבר וגם אני רוצה, או שזהו האיש שאיתו תרצי להקים את ביתך? השאלות האלו חשובות כי הן יכולות לעזור לנו לברר עם עצמנו דברים, ולראות את התמונה במלואה.
ולכן שאלתך חשובה כי היא מעידה על רצון לעצור ולשקול את הדברים ברצינות. רגע לעצור ולראות את ההשלכות: שניכם בשלב שעדיין לומדים בתיכון, ולפניכם עוד החלטות כמו- צבא/ ישיבה/ שירות/ מדרשה וכן הלאה.
בנוסף, שניכם נמצאים בשלב בו אתם גם בונים את הזהות העצמית שלכם, הנפשית והרוחנית, ואולי קשר וחברות עלולים לבלבל.
את מעידה ששניכם אכן אוהבים אחד את השניה. כדאי לדעת שיש הבדל בין אהבה להתאהבות, התאהבות היא דבר חולף ו"תלויה בדבר" (למשל, לאהוב מישהו מבחינה חיצונית כי הוא יפה לטעמך, או כי הוא מאוד כריזמטי מול אנשים). לעומת זאת, אהבה היא דבר יציב, מעמיק, דבר שהולך ונבנה ובעיקר אוהב את האדם שמולך מבחינה פנימית ונפשית.
היהדות מאוד שומרת על הקשר האישי בין איש ואישה, זהו הדבר הכי יקר בעולם. ולכן צריך לחשוב טוב-טוב איך שומרים על עצמנו, איך מטפחים את הקשר ולא חלילה נשחקים ממנו. מה הכוונה? כמו בכל דבר, אנחנו חייבים גבולות. אם נוסיף לתבשיל יותר מדי מלח או פלפל חריף, זה יהרוס את התבשיל. גם הפוך, בצד המתוק, אם נאכל יותר מדי שוקולד בשלב מסויים זה כבר יהיה ממש לא טעים, כי איבדנו את הטעם עצמו.
ובנוגע לחברות בין נער ונערה: עם כל הכבוד ל"שכל" ו"רגש" ויש הרבה כבוד, כי הם כוחות חיים מרכזיים- אנחנו מאמינים בתורה, שהיא תורת חיים. התורה מלמדת אותנו איך לחיות את החיים בצורה נכונה וטהורה, ואם נמשיך את משל האוכל- איך להוסיף את התבלינים הנכונים. כלל אחד חד וברור שחז"ל קבעו לנו הוא: "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות י"ג ע"ב). אם לא ניזהר ונשמור על עצמנו, אז כמו שכתבת- הרגש יתחיל להוביל. ולכן כדאי מאוד לשים גבולות. למשל- לא נפגשים אחרי שעה מסויימת, לא נפגשים במקומות שאין אנשים וכדומה.
מומלץ ללמוד את ההלכות, ובעיקר להתייעץ עם דמות תורנית ששניכם מכירים, איך ולאן כדאי להתקדם. כשלומדים על ערך מסויים, זה גורם לנו להעריך אותו יותר. כשנלמד על 'שמירת נגיעה' למשל, זה יעזור לנו לאהוב את ההלכה הזו, ולשמור עליה גם כשקשה מאוד (למשל יש את החוברת "מגע קסם" של גילה מונולסון).
בנוסף, כדאי לחשוב לעומק (לבד, רק את, ואולי בהמשך ביחד) האם את אכן רואה את עצמך מקימה איתו בית? האם את מסוגלת לכך כבר בשנים הקרובות או שאת "עוד לא שם"? מה חשוב לך בבן זוגך, מה חשוב לך באב ילדייך, בעזרת ה'? אלו שאלות מעט כבדות, אך חשובות, ויעזרו לנו לראות את המשך הדרך. אולי תרשמי לעצמך על דף, הכתיבה והמילים מאוד יכולות לעזור בחשיבה, כשרואים מול העיניים. כדאי גם להתייעץ עם אמא או חברה גדולה יותר שתוכל מעט להכווין ולתת כיוונים שונים למחשבה.
כתבת: "אני חושבת שאנחנו מתאימים".. יש גם אפשרות לשמור על הקשר ב"אש נמוכה". להוריד את כמות המפגשים, סמסים ועוד. או לקבוע שעוד תקופה מסויימת, כמה חודשים, נפגשים שוב. אולי ההפסקה ו/המרחק יעזרו לכם לראות דברים נוספים. אולי תראו שטוב לכם להיות מעט 'משוחררים', יותר זמן ללימודים ולמשפחה ולחברים ועוד. כמובן, שאם המרחק הנפשי קשה מדי, אז אולי זו אינה הדרך.
כדאי גם לזכור (ולהזכיר גם לחבר) שהרבה אנשים מפסיקים קשר בשלב אחד, ולפעמים ממשיכים אותו בשלב אחר, שבו הקשר נכון להם יותר. זה קורה גם בלי קשר לגיל הצעיר, אלא בגלל הרבה סיבות, וזה בסדר גמור. הרי זה לא שאם אתם נפרדים את טסה למזרח הרחוק והוא לערבות רוסיה... בסה"כ לוקחים קצת זמן כדי לבחון כל אחד את המסלול שלו ואת העצמי המתפתח שלו, לפני שניגשים לצעד הבא והמשמעותי של נישואין.
לכן, יקרה, רק את (והוא) תוכלי לתת לכך תשובה. והיא דורשת עיון מעמיק בעצמך מבחינה נפשית, אבל אין מה לפחד. ככה מתמודדים. יש משפט: "אין שמחה כהתרת ספקות". כשתדעי מה הדרך בה אתם הולכים, ממילא תבוא לך שמחה ורוגע.
לסיכום: לעשות חשבון נפש מעמיק- החברות בין שנינו, לאן?
אמרנו שכדאי להתייעץ עם דמות תורנית ו/אדם קרוב אלייך: בנות קצת יותר בוגרות שאת סומכת עליהן, אמא, אבא, קרובות משפחה, היועצת באולפנא, מחנכת שאת קרובה אליה, וכו'.
אולי כדאי ללמוד קצת הלכות, ולהבין כמה היהדות שומרת על אהבה בין איש ואישה כדבר הכי יקר וחשוב בעולם.
ומכאן- למעשים, להבין מה נכון לכם מבחינת הקשר.
ולסיום, כל הכבוד על האחריות והיוזמה לבדוק היכן את בקשר, לראות אם זה נכון לך הן מבחינת שכל והן מבחינת רגש. זה יפגוש אותנו בעוד הרבה צמתים והחלטות בחיים, כך שחשוב לדעת: גם השכל וגם הרגש חשובים! לעיתים כף המאזניים תטה לכיוון אחד יותר מהשני, אך ב"ה שיש לנו את שני הכוחות האלו, שנותנים לנו חיים, ובעזרת ה' שתהיה לך סייעתא דשמיא בהחלטות.
רוצה להעיר, שלעיתים גם אחרי שמחליטים- עדיין קשה. וזה נורמלי, וטבעי. אנחנו אנושיים! רק צריך לשים לב, להיות עם יד על הדופק, שאנחנו שלמים עם ההחלטה.
תודה על שאלתך!
ברכה והצלחה, ושתהיה לך בהירות דעת ו"התרת ספקות"!
שרון