שאלה
לכבוד הרב שלום.
בעקבות דברים שונים ששמעתי, אבקש לשאול את הרב שתי שאלות הנוגעות לנהוג בבתי הדין הרבניים. אדגיש כי השאלות אינן עוסקות במקרים ספציפיים כלשהם אלא בשיטה הכללית.
א. האם נכון שכאשר באים בתי הדין לפסוק בעניין כתובת אשה (ל"ע), הם אינם מתייחסים לסכום הכתוב בכתובה אלא פוסקים על פי שיקול דעתם?
ב. האם נכון שכאשר פוסקים בתי הדין בדיני ממונות, הם נוטים לעשות פשרה, דהיינו לא לחייב את הנתבע במלוא סכום התביעה, גם כאשר לתובע ישנן ראיות חזקות?
אודה לרב אם יכול להרחיב מעט בעניין הנימוקים העומדים מאחרי הנהוג בעניינים אלה.
תודה רבה!
תשובה
בס"ד
א- בדרך כלל כל גירושים נעשים בהסכמה - מימלא הטעם העיקרי של הכתובה כבר מבוצע. ובהסכמה זו מסכימים על כל הנושאים הממונים והכתובה בכללם.
אם הגירושין שלא בהסכמה - נותנים את הכתובה כפי שהיא כתובה.
ב- ההלכה אומרת להעדיף פשרה על הדין.
וראה האמור בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ב
"מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה?
אם רצו בפשרה - עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו.
וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח.
במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, - אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם.
אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט.