שאלה
שלום כבוד הרב.
אני אחת ממגורשות גוש קטיף. נשואה עם ארבעה ילדים. כיום אני גרה בישוב בהר חברון, קרוב למקום בו נולדתי וגדלתי.
לאור האירועים האחרונים- המזימה לפנות את שכונת שלהבת בחברון, ואת הישוב עמונה, ונוכח ההצלחה שנראה שעומדת להיות ליוזמי הפינוי- אני עומדת חסרת אונים מול השאלה הקשה הזו- למה הם מצליחים ככה??? איך הקב"ה נותן לנו ליפול נפילה אחר נפילה, קורעים מאיתנו חלקים מארץ ישראל ואנחנו אלה שנכשלים כל הזמן? מדוע דווקא החלק הלא צודק והלא מאמין של העם מצליח להפיל אותנו- החלק שכל כך משתדל לשמור על הארץ וגם לא חוסך במבצעי "פנים אל פנים" וקירוב לבבות?
אני מאמינה בצדקת דרכנו ותמיד אאמין בה אבל אני לא מבינה מדוע הקב"ה לא מראה ולו סימן קטן של עזרה, אפילו של עידוד, מדוע אנחנו צריכים ללכת לבד בדרך הזו, לסבול השפלות ובסוף ליפול לקרשים???
כבוד הרב, שלא תבין לא נכון- יש לי אמונה חזקה בה' ואהבה עצומה אליו, במישור האישי אני רואה ברוך ה' סיעתא דשמיא עצומה- יש לי בעל נפלא ומתוק, ילדים מדהימים, הצלחתי אחרי הגירוש למצוא עבודה ממש בנס ואנחנו מסתדרים, אבל כל זה אינו סותר את העובדה שאינני רואה את יד ה' במישור הכללי- עזרה לעם ישראל בדרך הקשה והאיומה הזו!
הקולות והמראות מחברון הולמים, מעלים חזרה את כל זוועות פינוי הבית בגוש קטיף, ואני רק רוצה לראות סימן של חיזוק מלמעלה, שרק נצליח לעמוד בזה!
ואין...
מדוע???
תשובה
בס"ד
השאלה שלך קשה מאוד. והייתי מעדיף לא לתת לה תשובה כדי שהיא תהיה כמו תפילה לאלוקים. "היתכן?".
"למה יאמרו הגויים?"
עם זאת לעצמינו הייתי אומר שני דברים:
[זמן -] תמיד צריך לראות את המהלכים האלוקיים לאורך זמן. הרבה דברים שנראו לנו בתחילה כמו ירידה, התבררו אחר כך כמצת של עליה. הם חוללו עליה גדולה. ובסופו של דבר אנחנו בארץ ישראל עם עליה גדולה והולכת של צמאון לרוחניות ותשובה. ומכאן לתשובה השניה.
[קירוב עם ישראל -] את כתבת על זה בשאלתך וכתבת נכון שהכיון של פנים אל פנים הוא הכיוון הנכון. אבל את חיבת להבין כי התחלנו בזה חמישים שנה מאוחר. רק לפני שנתיים הבננו את הכוח העצום הזה. ואני מקווה שלא נצטרך עכשיו חמישים שנה להשלים את הפער. אבל צריך לשים את כל האנרגיה במקומות הללו. אגם גם להגביר את העוצמה. כשהולכים לבית של אחרים. צריך לעשות זאת בכל האנרגיה. בכל העוצמה. בכל הרגישות והמחשבה. בכל הלב. בכל הכוחות שאלוקים נתן לנו.
בהצלחה