שאלה
אהלן בעז"ה שנה הבאה אני מתחיל ישיבה גבוהה, ופתאום תקפה אותי ההבנה שסיימתי את התקופה עם החבר'ה מהתיכון, ותקף אותי הפחד מכמה החיים קצרים וכמה הם משמעממים. כלומר עכשיו אני מתחיל את החיים, לומד קצת, מתגייס ואז יוצא לעבוד 40 שנה, מזדקן בבית ומת. פתאום ההבנה שכל החיים האלה רצים הבהילה אותי והכניסה אותי לפאניקה וחרדה. ועכשיו כל פעם שאני מתבטל זה מחרפן אותי. אני לא מסוגל לנוח בלי שיהיה לי מצפון, וגם כשאני עושה משהו, תמיד אני חושב מה יכולתי לעשות במקום, ולא מצליח להנות מאף רגע, אשמח לעצות.
תודה רבה.
תשובה
שלום לך!
ראשית תודה על הכנות הזו, תיארת בצורה ישרה כל כך את החשש מבזבוז החיים כמו גם הרצון לשמור על מלאות החיים וניצולם. זהו חשש קיומי מאד יסודי באנושות. אמנם, מעטים מבטאים אותו, ואילו אתה אוזר אומץ ויושב על המקלדת – תודה על זה. כעת בוא ננסה יחד לגעת בנקודות שהעלית ולראות כיצד הן יכולות להיות הזדמנויות גדולות לחיים:
מעברים – מעוררים
ראשית חשוב לי שנתבונן בדברים היפים שאתה עצמך כתבת, אתה מדבר על המעבר מעולם התיכון לעולם הישיבות, שזהו אכן מעבר חד מאד, ומשמעותי מאד. ממציאות שבה החיים יותר ממוסגרים עבורי, ההורים מעורבים, המורים דורשים, לפתע אנחנו מוצאים עצמנו לאט לאט יותר ויותר משוחררים לבחירות שלנו עצמנו. זו נקודה מאד חשובה בחיים הבוגרים שלנו, כאשר אנו לאט לאט הופכים יותר ויותר ברשות עצמנו.
באופן כללי, "מעברים" אלו תקופות שלא פעם מעוררות אותנו לחשיבה מחודשת, להתבוננות על היכן אני בחיים, ומה עשיתי עד כה. אם אדם לוקח את המתנה הזו, של נקודת המעבר – הוא מסוגל להגיע לתובנות עומק משמעותיות ביותר על חייו, כפי שאגב אתה עצמך העלית בדבריך. העובדה, כי אתה מדבר על חשש או פחד, מעידה עליך כאלף עדים שאתה לוקח את החיים ברצינות. רבים יכולים להעביר את החיים מהצד ופשוט לתת להם לחלוף. אצלך, בגיל שעדיין נחשב יחסית צעיר, פתאום עולות מחשבות על ניצול החיים, על החשש מן הבטלה, זה מנגנון מדהים! אינך רוצה שהחיים פשוט יחלפו, וזו נקודה מאד משמעותית וגדולה. ומדוע? כי היא שומרת אותנו מכוונים לעשיה, גם אם כעת אינני שם, אני מכוון לשם! וזה זה הנקודה היסודית החשובה ביותר.
שלבים
לאחר שהכרנו בנקודת הפתיחה החשובה שיש, עדיין קיים אתגר קטן.. אנחנו רוצים להיות אלהים. קשה לנו לראות שאנחנו עדיין לא ביעד, קשה לנו לראות את עצמנו כשאיננו מושלמים. ובאופן כללי אנחנו מתקשים לא פעם לקבל את העובדה שיש שלבים בחיים. חשוב שנבין כי אדם שנוסק באחת, עלול גם להתרסק. יש חשיבות להתקדם צעד אחר צעד, להיות מודעים ליכולות שלנו, ולמקום האמיתי שלנו בנפש, בסיטואציה שלנו בחיים. לכל שלב בחיים יש את הרבדים שלו, והמשמעויות שלו, אנו לאט לאט עולים מנקודה אחת לזו שאחריה. ולכן חשוב שנתגבר על הרצון הזה שלנו, להיות מושלמים, להיות אלהים. אנחנו צריכים בוודאי לנצל את החיים ולשאוף למלא אותם בפיתוח הכישרון שלנו, בהוצאת הכוחות שלנו לפועל. אבל – בצורה מבוקרת, אחראית ומודעת, שאכן זהו השלב שלי, ולא שלב זר ואחר שעדיין לא מותאם לי בנפש, ואנחנו בהחלט יכולים להרגיש.
לכל דבר תפקיד
תארת היטב את החשש מן הבטלה. חשוב לומר, בטלה באופן כללי היא בוודאי דבר שיכול להוביל לבזבוז הכישרון של האדם, לקמילת הכוחות שבו. אבל, לעיתים הבטלה היא בסדר גמור.. הקב"ה ברא בעולם גם את הבטלה שתתן לנו הפוגה, שתתן לנו מקום של מחשבה, שתשים לנו את התמרור עצור, שתעזור לנו לווסת את עצמנו, ראה כמה תפקידים יש גם למציאות בה אדם מאפשר לעצמו פשוט - לנח.
בנוסף, ה' ברא בעולמו צבעים ריחות טעמים קולות ומדוע? כדי שאדם יהנה בעולם הזה, יריח ישמע יביט. "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל" (ירושלמי קידושין פ"ד). ולכן לעיתים כשאנו אומרים על משהו שהוא "בטלה" חשוב לשאול האם זוהי אכן בטלה, או שמא הפוגה? או אולי התבוננות? ולכן, אם אנו עושים מעשים, כותבים, עובדים, לומדים – אנו משתמשים בכלים שהקב"ה נטע בעולמו וזה וודאי דבר גדול.
יושרה פנימית
אוקיי אז איך אני יודע לווסת את עצמי? איך אדע שאני לא מתבזבז? זו בדיוק הנקודה. כל אדם מכיר את עצמו, כל אדם הוא ביחס תמיד לעצמו. עלינו להיות ישרים מול עצמנו. אין בעיה שנשב בחדר ונחשוב על החיים, זוהי איננה בטלה, זוהי שעת מחשבה. אין בעיה גם שבתוך שטף החיים תשב ותנוח גם מבלי לחשוב. אלא שחשוב שנהיה ביושרה, האם נכון שכעת אפתח איזה כשרון? האם נכון אולי שאכתוב? שאלמד? אדם צריך לעשות בחירות בחייו, ולבחור בחייו – כל עוד אנחנו מגיעים להחלטות, הרי שאנו מקיימים את תפקידנו בעולם.
לסלוח לעצמנו – כפי שאמרנו בתחילה, אנו רוצים להיות אלהים. הדבר הזה גורם עוול נוראי כלפיי עצמנו. אם אנו חוטאים בדבר מה ולא מצליחים לתקן אנחנו אוטומטית "אפסים". אבל אם עשינו ככל שביכלתנו? זה לא שווה משהו? או אפילו אם עשינו חלק מיכלתנו – זה כלום? חשוב לנסות ולסגל עין טובה על עצמנו, לקבל גם את העובדה שעדיין "אינני שם" אבל אני שואף לשם!
יעדים ברי השגה
לעיתים, הפחד שלנו מהחיים, הוא בגלל שאנחנו לא נאחזים במשהו שנותן לנו משמעות, או שמחה. לכן, אולי שווה יהיה להציב לעצמי יעדים שהם ברי השגה ולהתקדם לעברם לאט. אפילו יעד אחד. אם זוהי תכונה שאני רוצה להשיג אז להתמקד עליה ולנסות לצעוד לאט. וכן להיפך אם יש בי תכונה שאני רוצה להכחיד, אז לנסות בכל פעם להתגבר עליה, וכמובן לשקף לעצמי את ההצלחות ולא רק את הנפילות.
בנוסף, שווה לנסות ולבנות לעצמי לו"ז שמתאים לי בנפש שלי, שאני גם יכול לעמוד בו, והוא יכול לספק לי חוויות של הצלחה! גם אם לא עמדתי בכולו אלא ב90% ממנו, הרי שעשיתי משהו!
ולכן התבונן כמה טוב יש בך, כמה יש בך רצון גדול דווקא למלא את החיים, ולבחור בהם. הפחד והחשש הם לא פעם הסימן המובהק לרצון האמיתי, רק צריך לנסות ולהאזין להם.
שיהיה הרבה הצלחה,
חנן