ספירת העומר ע''י הש''ץ

א. ממלים אלו למדו בגמרא "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" - "שכל אחד חייב לספור" (רש"י). בלשון השלחן-ערוך: "מצוה על כל אחד לספור לעצמו."

בעקבות זאת נחלקו הפוסקים, אם בספירת העומר חל הדין שומע כעונה, ויכול אדם לצאת ידי חובתו בספירת חברו (פרי-חדש); או שדין ספירת העומר כדין נטילת לולב, שאף בו נאמר "ולקחתם לכם" - כל אחד חייב בספירה כמו שכל אחד חייב בנטילה (חק-יעקב).

בברכת הספירה הכל מודים שהשומע מהש"ץ, יצא ידי חובתו, ובלבד שיכוונו. אבל נהגו שכל אחד מברך לעצמו וסופר לעצמו.

נמצא שמי ששמע ברכה וספירה מפי הש"ץ, ושניהם (גם הש"ץ וגם הוא) התכוונו שיצא ידי חובתו בספירה, ומשום מה הוא לא ספר שוב בפיו (לא באותו לילה ולא למחרת ביום) - רשאי להמשיך לספור עם ברכה בלילה הבא, כיון שיש מי שאומר שגם בספירה יש דין שומע כעונה.

על סמך הנ"ל, אדם ששכח לספור לילה ויום ונכנס לספק אם עליו לספור בברכה - יצא חובת הברכה בשמיעה מחברו (מתוך כוונה לצאת ולהוציא), אך את הספירה יאמר בעצמו, בפיו.

יכול אדם בדיעבד לצאת כששומע מפי אחרים, כששניהם - המברך והשומע מתכוונים להוציא ולצאת ידי חובה. לכן, מי שאינו יכול לברך (כגון, מי ששכח לספור במשך יממה שלימה) - אין הכוונה שמעתה ואילך לא יספור כלל, אלא יבקש מהש"ץ שיכוון להוציאו בברכה, ואחר שיענה "אמן" יספור הוא בעצמו. ואם הש"ץ לאו בר הכי, ואין לו ממי לבקש, בכל זאת יספור כל יום ובלי ברכה.

יש שנוהגים שהקהל מברך וסופר תחילה, ואח"כ מברך הש"צ וסופר - שאם לא כן, הרי הקהל נכנס לספק שמא כבר הוציאם הש"ץ ידי חובתם, ושוב אינם רשאים לברך. למעשה אין צורך לנהוג כך, היות ואם המברך לא מכוין להוציא את השומע ידי חובתו, והשומע אינו מתכוין לצאת - לא יצא ידי חובתו.

על כל פנים, מי שנוהג כמנהג הראשון, ונקלע לבית כנסת שנוהגים שהש"ץ מברך וסופר לפני הקהל - ראוי שיכוין בפירוש שאין דעתו לצאת ידי חובתו בברכת הש"ץ ובספירתו. אמנם גם אם לא כיון לכך בפירוש, רשאי לברך, כי מסתמא כוונתו היתה לברך.

לדעת רוב הפוסקים, שליח ציבור שמצד עצמו אינו מברך מחמת הספק, אינו יכול להוציא ידי חובת אחרים בברכה על ספירת העומר.

על אף הנאמר לעיל, יש אומרים שדין "שומע כעונה" חל גם על ספירת העומר, ולכן מי ששמע ספירה מאחר והתכוון לצאת בה ידי חובתו, חייב לספור שוב בעצמו, אך ספירה זו יספור ללא ברכה.

המסופק בספירת היום, ואין לו אפשרות לברר - לא יברך ויספור מספק, כיון שאין משמעות לספירה מספק. אם ספר בלא ברכה, ונתברר לו למחרת שנכון ספר, ימשיך ויספור בברכה.


ב. יש אומרים שאין ספירה אלא בשפה שאותה מבין הסופר, ולכן יש קהילות הנוהגות לספור בלשון המדינה. מכל מקום יש שפוסקים שספירה בלשון הקדש מועילה גם למי שאינו מבין אותה. על כן ראוי שמי שאינו מבין עברית - יספור בשתי הלשונות.

יש מקהילות תימן הנוהגים גם כיום לספור בערבית. אבל מכיון שהכל יודעים לשון הקדש, טוב שיספרו תחילה בלשון הקדש.