נשמה

בס"ד
שלום רב,

בנושא זה עוסק הרמב"ן באופן מאוד מפורט בספרו: 'שער הגמול'
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hagmul/4-4.htm

להלן ציטוטים מתוך דבריו בנושא:

אלא שהאש ההיא שבגיהנם שנאמין בה שהיא שורפת הנפשות, אינה כמו אש העולם הזה כלל, לא האש שמשתמשין בה כגחלת ושלהבת, ולא האש היסודית אשר בגלגל האש, אף על פי שהוא גוף דק מאוד והיא מתחברת בגופי הנבראים עם השתלשלות היסודות; אלא דקה מזו היא, ואף על פי שהיא מענינה כמו שאבאר.
וכבר הזכרתי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על אחד מאשי מקום העונש הזה, שהוא נהר שלאש היוצא מתחת כסא הכבוד. הרי שמעלים דקותו עד כסא הכבוד, שהוא יסוד כל נברא והפנימי מכולם. וכן הכתוב עצמו עילה אותו עד לאין תכלית, שנאמר באש הזה (ישעיה ל, לג) "נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה", כמו שנאמר בבריאת הנפש "ויפח באפיו נשמת חיים", וכפי מה שרמזנו למעלה.
וכן בפרקי רבי אליעזר (פרק ד) מזכירין בבריאת יום שני הרקיע שעל ראשי החיות והמלאכים ואשו שלגיהנם. זכר הדברים הנבראים הדקים והשכלים הנבדלים עם האש הזו.
וגדולה מהן אמרו בגמרא בפרק אין דורשין (חגיגה יג ב') גבי נהר דינור מהיכא שקיל מזיעתן שלחיות, ולהיכן שפיך, על ראש רשעיא דבגיהנם.
ואמרו בפרק היכלות רבי ישמעאל, שנשבע הקדוש ברוך הוא על אותו רשע לופינוס קיסר, שהרג עשרה הרוגי מלוכה, שהוא מטעימו טעם אור וגחלי אש, כרובים ואופנים וחיות הקדש שורפים לאותו רשע בגיהנם.
אבל עניין זה כולו ממה שנזכר למעלה מדברי רבותינו זיכרונם לברכה:
שחייבי העונש נדונין בגיהנם י"ב חודש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר. כלומר: שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה, כדבר הנשרף המושב לאפר. ורוח האלהים, והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחילה, ולא נועם ועונג הצדיקים.
והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו זיכרונם לברכה, עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כעניין הצדיקים.
אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב'): אלו ואלו, בין שלרשעים בין שלבינונים, לדומה נמסרות. הללו יש להם מנוחה, והללו אין להם מנוחה, וכמו שאנו עתידין לבאר.
והרשעים הגמורים החמורים, שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא, כדכתיב "כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה". אף במיתת הגוף, נוח לאדם שהוא מתיסר ביסורין קשין, שימות ביסורין לשעתו, יותר משיחיה ימים רבים, ולא יהא סוף וקץ ליסוריו וצערו.