נפלתי בפעם הראשונה בשמירת הברית, ואני מצטער ועצוב! איך מתגברים על זה?

שלום לך.

דבר ראשון: טוב שאתה כותב אלינו. מעשה חכם ונכון.

דבר שני: אתה מספר כאן דבר מדהים - נפלת בנושא הזה בפעם הראשונה בגיל 16. האם אתה בכלל קולט כמה זה נדיר ומיוחד בדור שלנו? אם לא, אז לא נורא - אני אספר לך! הדור שלנו מחובר להרבה פיתויים ושיגועים: אינטרנט, טלוויזיה, עיתונים, יוטיוב, ריאליטי, רשתות חברתיות, ועוד מיליון הסחות דעת ומלכודות ליצר הטבעי שלנו. בסביבה כזאת קשה מאוד להיות תמימים ומנותקים, וקשה לשים חומה ולהתנהג כאילו כלום. ולכן נפילות זה דבר טבעי, ממש כמו שאנחנו משלימים עם מידה מסוימת של זיהום אוויר, כדי שיהיה לנו נוח לנסוע במכונים ממקום למקום. יש זיהום מהמכוניות, ויש חלילה כל מיני תאונות, ועדיין - אנשים ימשיכו לנסוע. אותו הדבר גם כאן. היצר במהותו הוא טוב, רק שלפעמים הוא נופל. אז בתוך כל זה, אתה הצלחת לגדול לך בשלווה עד גיל 16 - בלי ליפול!

ואולי דווקא בגלל זה - קשה לך מאוד עכשיו. בנפילה הראשונה. וגם זה מאוד טבעי. אבל זה ממש כמו כאבי גדילה. כשהיית קצת קטן יותר, אתה אולי לא זוכר אבל היה שלב שבו היו לך כאבים שלא הגיעו משום מחלה חלילה או מכה. הם קרו בגלל שהגוף שלך גדל! איזה מין דבר זה? למה הגדילה צריכה לכאוב? כשאנחנו משנים צורה, גם פיזית מבחוץ וגם נפשית מבפנים - יש כאב. ממש כמו כשעושים כושר: אנחנו הורסים במתכוון תאים מסוימים, כדי שייבנו מחדש וירכיבו שרירים. וזה כואב! תבקר לחמש דקות בחדר כושר ותשמע שם קולות "מהגיהנום": אנשים נאנחים, נאנקים, מתנשפים... ממש התעללות! ולא רק שאף אחד לא מכריח אותם - הם משלמים על ה"תענוג" הזה הרבה מאוד כסף! למה? כי הם רוצים לגדול, להתחזק, להיות בריאים וחסונים.

אז הכאב הוא טבעי, ובריא, וזה בסדר להצטער ולהיות קצת מדוכדך. ויחד עם זאת חשוב להילחם במחשבות של ייאוש או חוסר ערך, שאין להן מקום או תועלת כאן. אתה תיתקל גם בהמשך בניסיון הזה. היצר המיני מלווה אותנו תמיד! הוא לא שונה במהותו מיצר האכילה (שגם הוא חיוני) ומיצר השינה (שגם הוא חיוני), ומעוד יצרים ששומרים עלינו, ויש להם לפעמים גם מחיר. חלק מההתבגרות הוא ללמוד לנגן על כל אחד מהכלים האלה בנפרד, למצוא לכל אחד את המנגינה הנכונה, ובעיקר לתת לכל אחד מהם מקום בתזמורת שהיא אנחנו. אז נכון שיש כלי כמו הכינור, שכשהוא לבדו יש לו קול מאוד צורמני (אני לא חובב מוסיקה קלאסית...). לא נזרוק אותו מהתזמורת בגלל זה! ניתן לו מקום קצת בצד, ונמצא את התווים ואת הווליום שמתאימים לו, בתוך יתר התזמורת. ויכול להיות שבעוד כמה שנים כשתתחתן, יהיה לכינור המעצבן הזה יותר מקום בתזמורת שלך. יהיה לו תפקיד משמעותי פתאום! "קונצ'רטו לכינור"! ואז תשמח מאוד שלא העפת אותו מהחלון בגיל 16, אלא הצלחת להכיל אותו וגם קצת לסבול ממנו כל השנים. תמיד נצטרך להיות המנצח על התזמורת הפרטית שלנו, לכוון את הכלים, לכתוב את התווים ולהקפיד על המינונים של כל דבר. אולי בגלל זה נכתב בתהלים "למנצח בנגינות מזמור"? אולי.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

1. "כי נפלתי קמתי". יש מקום לשאול למה בכלל יש אצלנו מצב של נפילות. אם אנחנו העם הנבחר, וכולנו כל כך קדושים והכל - למה יש מציאות של נפילה? זו שאלה גדולה מאוד וחשוב ללמוד אותה ביסודיות. אבל בינתיים נאמר שזה חלק מהתפקיד שלנו, לקחת משהו אנושי וטבעי בעצמנו ובעולם - ולקדש אותו. ממש כפי שאנחנו לוקחים בכל שבוע משקה אלכוהולי, שמוביל אנשים בכל העולם לקלות ראש והוללות - ומקדשים איתו את השבת. לוקחים את הדגן הכי נחות, זול ופשוט - ומקדשים עליו את הסעודה, ואחר כך מברכים עליו ברכה מיוחדת וארוכה. זו הבשורה של היהדות לעולם, לקדש את החול. לעלות מעל לטבע.

אבל זה לא קורה בלחיצת כפתור. כמו כל הדברים השווים באמת, זו תוצאה של מאמץ ארוך שנים. אבל מה קורה בשנים הללו? אנחנו מתאמנים. זה ממש מחנה אימונים. כמו בטירונות בצבא. בטירונות - החיילים עושים המון טעויות. למעשה הם עושים בעיקר טעויות, והם עושים את זה בשלומיאליות גמורה. כשאני נזכר בי ובחברים שלי בטירונות - מתחשק לי לעזוב הכל ולהתחבא מעצמי מתחת לשולחן. מביך! ודווקא מחוץ לטירונות הייתי בחור לגמרי רגיל ומוצלח. ודווקא בטירונות - הכל התחרבש. כי הטירונות היא תקופה שבה מנסים ללמוד המון דברים בזמן קצר, ולומדים גם (ואולי בעיקר) מהטעויות.

גם תינוק שזוחל מצוין ומנסה להתחיל ללכת - הולך מאוד מצחיק ובצורה מאוד לא יעילה. באמת, בדקתי. אז למה הוא בכלל ממשיך לנסות? למה הוא לא מתמיד בשיטה שהוא כבר מכיר? הרי הוא זוחל מצוין! ואף אחד לא מכריח אותו ללמוד ללכת! הוא עושה את זה כי בטבע האנושי שלנו אנחנו תמיד רוצים יותר, רוצים להגיע לשלב הבא. ובטבע הלאומי שלנו, אנחנו גם רוצים יותר: להתקדש יותר, להתעלות יותר. אבל ככל שהמטרה גדולה וחשובה יותר, כך גם התהליך ממושך יותר. וזה מחייב סבלנות, ותסכולים, ונפילות - אבל זה שווה את זה. ואם אתה לא בטוח - תשאל את התינוק שבינתיים גדל בכמה שנים ולמד לא רק ללכת, אלא גם לרכב על אופניים, ועכשיו הוא טס כמו טווס בכל השכונה (עם קסדה!) ואי אפשר לדבר איתו בכלל מרוב שהוא שמח וחופשי.

2. להתרכז במה שעובד טוב. אם נחזור לתינוק החביב שלנו, תשים לב שגם בשלב שבו הוא מנסה ללכת - הוא רוב הזמן זוחל. והרי זה לא רציני! אם אתה מנסה לרכוש מיומנות - תשקיע! לך עד הסוף! (תרתי משמע). אבל התינוק החכם ישיב לך שככה אי אפשר לחיות. רוב השרות הצבאי הוא לא טירונות. בסוף יש שגרה מסוימת שאנחנו רוצים וגם מגיע לנו ליהנות ממנה, וקשה לעשות את זה כשאנחנו מתנדנדים מצד לצד כל הזמן. ולכן התינוק מממש את יכולת התנועה הקיימת שלו כשהוא זוחל מחדר המשחקים למטבח, ומהמטבח לאמבטיה, ומהאמבטיה למרפסת. ומדי פעם - הוא גם מתרגל הליכה ונופל, אבל לא כל הזמן.

וגם אצלך - הרוב עובד מצוין. כל כך מצוין עד שלפני גיל 16 עוד לא נתקלת בנפילה הזאת! ולכן אל תתן ליוצא מן הכלל להשליך על הכלל ולהפוך אותו במכה אחת מטוב לרע. היוצא מן הכלל מעיד שבדרך כלל, הכל בסדר. ובאופן חריג - יש תקלה. ואנחנו בהחלט מעדיפים שזה יהיה ככה מאשר ההיפך. כשהדכדוך מציף אותך - לך למקום שבו אתה טוב, חזק, שולט. כפי שאמרו חז"ל: אם תקפך יצרך - משכהו לבית המדרש. יצר הרע מנסה "להוכיח" לנו שאנחנו לא טובים, וככה להחליש את הרוח שלנו, להכניס אותנו לדיכאון. והתשובה שלנו היא: משכהו לבית המדרש. כלומר, בשפת הצ'כונה: "בוא בוא אני אראה לך מי לא טוב...". אפשר לפרש ש"בית המדרש" הוא מלשון "דרישה", כמו תביעה: אני דורש ממך חד משמעית! בתקיפות, בחיוניות! אני אראה לך במה אני טוב, איפה אני חיוני, איפה אני מרגיש חסון ובריא. אז אצל אחד זה בית המדרש ממש, ואצל אחד זה ברחבת הכדורגל או הכדורסל ("בית המגרש"), ואצל אחר זה בנגינה בגיטרה שבה הוא מצוין וזה אחד הדברים שהוא הכי אוהב לעשות. זה בית המדרש, ולשם אנחנו "מושכים" (בכוח!) את יצר הרע שמנסה להוריד אותנו. אנחנו לא נותנים לו לנצח, בכך שאנחנו לא מקבלים את הטיעון שלו שאנחנו חלשים ולא שווים, רק בגלל שיש לנו נפילות. להיפך: אנחנו אומרים לו: טמבל, הרי אלה הנפילות! בוא תסתכל על המהות, על מה שעובד.

לסיכום: אתה חזק. מאוד. אתה בעצמך מעיד על כך. אולי דווקא בגלל שאתה כל כך חזק, אתה מופתע מאוד כשיש לך נפילה. קצת כמו שמשון הגיבור שמלטף ארנב בפינת ליטוף ובטעות עושה ממנה רסק ארנבים (בטעות!). החוכמה היא לא לתת לזה להלחיץ אותך, אלא להיפך: לשמוח שאתה גדל. הגדילה היא הרפתקה, מסע, ויש בו תקלות לפעמים. אבל יש לך כל כך הרבה תכונות טובות, כישרונות ומוטיבציה, שזה באמת קטן עליך, וזה ממש שווה וכיף לעבור את המסע הזה. וחשוב גם לזכור שאתה לא עובר אותו לבד: הנה אנחנו כאן איתך, ויש סביבך גם הורים, משפחה וחברים שמלווים אותך, ואפשר ליהנות מחברתם, להתייעץ איתם ולשתף אותם בדברים. גם זה חלק מהכיף.

אשריך, ובהצלחה רבה,

אוהד