שאלה
אתמול אני וחברה שלי רבנו. היא הדביקה אותי לקיר וחנקה אותי. הכל התחיל מצחוק אבל ראיתי שהיא התרגזה וגם אני התרגזתי. אני מאוד עדינה ואני אף פעם לא מרביצה או מכה. אבל היא פשוט חנקה אותי והרגשתי שאני לא יכולה לנשום.
ננתי לה בעיטה כדי להשתחרר. אני חושבת שעשיתי את הדבר הנכון, כי בסה"כ לא הרבצתי לה גם אחרי כי אני לא אלימה, בסה"כ השתחררתי והגנתי על עצמי.ביקשתי סליחה כי היא אמרה שהבאתי לה מכה חזקה וזה כואב לה. נלחצתי מזה אפילו שהיא נתנה לי מכות חזקות בגב והרגשתי שהיא מכה אותי ממש מכל הלב. היא אמרה שהיא סלחה אבל לא נראה לי שהיא סלחה.
האם יש לי עבירה? אם כן, איך אני מכפרת על זה?
תשובה
בס"ד
שלום רב,
את כותבת "הכל התחיל מצחוק..."
תלמדי מהמקרה הזה: יש דברים שגם בצחוק לא עושים אותם.
חז"ל הכירו את האופי של האנשים וידעו שהרבה פעמים דברים מתחילים בצחוק אבל אחר כך עוברים את הגבול.
לכן חז"ל קבעו שלא משקרים בצחוק, ולא אומרים כינויים בצחוק ובודאי שלא נותנים מכות בצחוק.
את צריכה לזכור שאת הדברים הרעים לא עושים בכלל. גם לא בצחוק. גם לזכור זאת לעצמך וגם לחברות שלך. אם תראי דברים כאלה בצחוק תגידי לכולם: "זה אסור, אסור גם בצחוק" ואז תסבירי להם שאת יודעת בעצמך לאן הדברים מגיעים.
על עבירה מכפרים על ידי סליחה ו-'וידוי'. במקרה שלכם אתם צריכות לדבר על מה שהיה ולבקש סליחה מכל הלב כל אחת מהשניה ובאמת להחליט שאתם סולחות.
להחליט יחד שיותר אתם לא עושות כך אחת לשניה.
אחרי שתהיה סליחה שלמה עם החברה, תעשי "וידוי": תתפללי אל ד' בשלשה דברים:
א. תגידי שאת מבינה שחטאת בכך שהרבצת לחברה.
ב. תבטאי חרטה על מה שעשית.
ג. תבטיחי, באמת, שיותר את לא תתנהגי כך.
אחרי הסליחה מהחברה והוידוי לפני ד' יש לך כפרה שלמה.