קשה לי להרים את עצמי אחרי נפילות: איך אני יכולה להתגבר?

שלום וברכה.

לפני, הכול, תודה על השיתוף. זה דורש אומץ וכנות.

ביקשת שלא נכתוב שאת מקסימה כי יש לך רצון טוב. ואני מתכוון להקשיב לך וגם לא להקשיב מצד שני. כי, כן, אני מסכים שרצון טוב לא מביא את התוצאות מיד ובלי מאמץ, אבל מה לעשות שהוא הצעד הראשון והחשוב ביותר בדרך לשם.

כל פעם שיש לנו איזה אתגר בחיים, דילמה, או כל שאלה, אנחנו מיד שואלים את עצמנו- באיזו דרך נכון לבחור? מה טוב עבורי? ברגע שיש לנו תשובה, כלומר, אנחנו יודעים שדרך אחת היא הטובה, אמנם לא הגענו ליעד אבל אנחנו בהחלט יודעים לאן ללכת. וכן, זה השלב הכי חשוב- לדעת במה אני רוצה לבחור, מה נכון ומה טוב עבורי, ובכלל מה טוב. כי אם לא נדע לאיזו דרך לפנות, יש שלוש אפשרויות למה שעלול לקרות. או שנקפא במקום, או שנלך בדרך הלא טובה ובכלל לא נדע, או שנלך בדרך הטובה מבלי להאמין בה בלב שלם.

האמירה שלך, אני לא רוצה לכעוס, אני רוצה להיות בבית כמו שאני בחוץ. זו אמירה חשובה. נכון, היא לא מספיקה ואני לא חושב שאת מושלמת (דרך אגב אף אחד לא), אבל את בהחלט יודעת מה הדרך שלך וזה ממש ממש חשוב.

כתבת שאת מרגישה צבועה. את לא צבועה. יש בך הרבה טוב שיוצא החוצה בדרך כלל, ולפעמים יש לך נפילות או זיופים, את לא מראה כלפי חוץ כאילו את מלאכית אבל בפנים את חושבת איך לעשות רע, זה להיות צבוע. את לא כזו. את רוצה להיות טובה ולפעמים יוצא לך לעשות גם דברים לא כל כך טובים. הכי נורמאלי שיש.

אז מה עושים עם הכעס הזה?

הכעס הוא מידה שכולם מתמודדים איתה ברמה כזו או אחרת. ולכן יש הרבה דרכים להתמודד אתו. זה נכון שהרבה פעמים נאמרים כל מיני חיזוקים בנוגע לנפילות אחרות, "גדולות". אבל האמת שגם כעס הוא עניין לא קטן שנכתב עליו המון.

הכעס נותן לנו את התחושה שלא יכול להיות שיש משהו שלא בשליטתי. לא ייתכן שרציתי א' וקרה ב'. לכן חז"ל אומרים שיש בכעס מעין עבודה זרה, כי הכועס מרגיש כאילו הכול בשליטתו, ולמעשה לא משאיר מקום לקב"ה שהוא אדון הכול. הרעיון הזה מוביל אותנו גם לסוג של פתרון. כשאנחנו מרגישים את התחושה הזו מתפשטת בגוף, עולה מקצות האצבעות, אפשר להגיד: "נכון, לא קרה מה שרציתי, כי באמת לא הכול בשליטתי. אני מנסה לעשות טוב ולא יוצא, ומה לעשות גם אני בן אדם". גם כלפיי אחרים אפשר להגיד את אותו הדבר: "אני חושבת שאמא טועה. ממש. אבל ממש. וכן, לא הכול בשליטתי, מה לעשות שיש אנשים עם הרגלים ומחשבות אחרות". השיטה הזו היא למעשה סוג של הרפיית האחיזה מהחיים, היא יכולה לתת הרבה מקום לחיים להפתיע אותנו גם לטובה.

אם תשימי לב, גם האכזבה שלך מעצמך היא סוג של כעס. כעס על עצמך. אני ממליץ לך שלא ללכת בדרך הזו, כי היא רק תגביר את הכיוון הזה בחיים שלך. את מבינה? לכעוס על עצמך שכעסת גם נחשב לכעוס. לעומת זאת, ההבנה שגם את בן אדם שכועס לפעמים, זה שחרור שיעזור לך לצאת מהכעס.

דבר אחרון. כתבת שאת לא מבינה איך את יכולה להתפלל וללמוד תורה אחרי שכעסת על אמא. ובכן, הדבר הכי טוב ומבורך שאת יכולה לעשות אחרי שכעסת על אמא שלך (חוץ מלבקש ממנה סליחה כמובן) זה להתפלל. להתפלל בכלל, ולהתפלל על כך שלא תכעסי. שוב אנחנו חוזרים לעניין הרצון. התפילה מעוררת את הרצון שלך להיות טובה יותר. זה ממש לא משנה מה חושבים עלייך כשאת מתפללת, שיחשבו שאת צדיקה, זה לא עניינך, כי התפקיד של התפילה הוא אחר. לעורר את הרצון שלך להיות טובה יותר ולהתקרב לקב"ה. וזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות אחרי נפילה.

ואחרי הכול חשוב לי להגיד שאת לא מתארת שום דבר לא גיל, נשמע שהכול בסדר. ואם בכל זאת את מרגישה קושי שמתמשך, תמיד אפשר לבקש עזרה ממורה, יועצת או אפילו מטפלת מקצועית. וכמובן שאמא תמיד תהיה שם בשבילך. אני מאמין שהיא תחזק אותך מאוד אם תשתפי אותה בקושי.

הרבה הצלחה ונחת,

אסף