מחשבות לא טובות על השם - ופחדים גדולים: איך קמים?

שואלת יקרה ואהובה.

שומעים כל כך בקלות את הכאב ואת הבלבול מהשאלה שלך. נראה שהיא נכתבה בסערת רגשות ובהלה, וכנראה משקפת את התחושות שאת חווה כרגע. ברשותך, אני אנסה לסכם מה אני מבין שקרה, שלב אחרי שלב:

אני מבין שבשלב מסוים, מתוך ניסיון לחקור ולברר דברים בעולם האמונה שלך, מתוך ניסיון של בירור של מי את ואיפה את מול אלוקים, הגעת לאיזשהן מחשבות שמאוד הבהילו אותך. אולי מחשבות על עצמך, אולי מחשבות על ריבונו של עולם ואולי בכלל מחשבות על משהו אחר. מה שברור – את חושבת שהמחשבות האלה הן מחשבות אסורות, ושאסור היה לך לחשוב אותן.

את מתארת שהמחשבות, החשש מהאיסור שאולי עברת, והכאב הכללי של הסיטואציה פגעו בך בכמה מישורים: נפגעה רמת הפעילות שלך, איבדת את היכולת שלך להנות סתם מהחיים, ולפי התיאור שלך איבדת את החיים עצמם וגם פגמת בנשמה שלך. נשמע קשה.

אני אשמח להתייחס לכל אחד מהחלקים האלה בפני עצמו. נתחיל מהמחשבות עצמן. אני לא יודע מה בדיוק כוללות המחשבות, כי לא סיפרת לי. אבל אני יכול לנחש שהם קשורות לחקירות על ריבונו של עולם. ופה חשוב לי לומר, שאם באמת מדובר על מחשבות שמנסות להבין את עצמך, את אלוקים ואת העולם, ככל הנראה המחשבות האלה, מבלבלות ככל שיהיו וכואבות ככל שיהיו, הן בכלל לא חטא. רחוק מזה מאוד. אחת המצוות הכי גדולות שיש לנו בתורה היא המצווה לחקור ולדרוש, לברר ולשאול שאלות על ה', על המקום שלנו בעולמו, ועל הקשר שלנו אליו. "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט). "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא" (רמב"ם, הלכות דעות, ג). כל עולמנו הרוחני בנוי על האומץ לשאול באומץ שאלות על הבורא ולענות עליהן. לחשוב מחשבות ולפתח יותר ויותר את התפיסה שלנו את ה' ואת עבודתו. קחי לדוגמא את פסח. כמה מאמצים אנחנו משקיעים בלילה הזה כדי לגרום למי שמסביב לשולחן לשאול שאלות. וזה ממש לא בשביל הילדים הקטנים. חכמים אומרים שאנחנו חייבים להמשיך ולשאול שאלות "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה". השאלות הן לב העולם הרוחני. עצירת החיים הרוחניים מתרחשת רק כשאנחנו מפסיקים לשאול שאלות. זו הכפירה האמיתית, הכפור הזה שבו הכל קופא ואין תנועה לעבר ריבונו של עולם. להרחבה על הנקודה הזאת אני ממליץ לך להסתכל במאמר "הפחד" של הרב קוק בספר אדר היקר.

אלא, שלא מספיק לשאול את השאלות, צריך גם לצאת ולברר אותן. לקרוא עליהן, ללמוד אותן, לחשוב עליהן, ובעיקר- להתייעץ עליהן. חשוב מאוד מאוד שתמצאי לעצמך דמות רוחנית שאת מעריכה וסומכת עליה, ותשתפי אותה במחשבות שלך. והשיתוף הזה (בהנחה ואלו באמות מחשבות ושאלות בענייני אמונה) לא צריך לבוא ממקום של "תשמע איזה דבר נוראי עלה לי לראש..." אלא מתוך שמחה גדולה. כי יש לי שאלות! יש בי תסיסה רוחנית וחיפוש אמיתי אחרי ריבונו של עולם, וברוך ה' הוא מעלה בי שאלות נוקבות שאני רוצה תשובות עליהן! איזה דבר נפלא זה! החיפוש ביחד אחרי תשובה הוא הרבה יותר מספק והרבה יותר ממלא מאשר החיפוש לבד. גם אם המחשבות לא נוגעות לנושאי אמונה אלא לעניינים אחרים (בינו לבינה, יחס לסביבה, יחס לעצמך או דמיונות מפחידים שקופצים לראש) אין מה להיבהל מהם וגם אז אני ממליץ מאוד לשתף מישהו שאת סומכת עליו. תמיד יותר טוב בשניים.

נמשיך במה שאת מרגישה שהסיטואציה כולה גרמה לך. את מתארת תחושה שנפגעו לך שני דברים: החיים והנשמה. אני לא יודע כמה התאמצת לדייק במושגים, אבל אני אנסה לעשות סדר.

הנשמה. הנשמה היא חלק אלוה ממעל. היא החלק שבנו שמקושר לריבונו של עולם והוא החלק בחיים שתמיד דוחף אותנו לעשות טוב, להתקרב לה', לשאול שאלות ולהתקדם בחיים. זה החלק הזה שזוכר תמיד את אוויר הפסגות של הקדושה ושל הדבקות בריבונו של עולם ותמיד מזכיר לנו, מאיץ בנו, מנדנד לנו להמשיך להתקדם כל הזמן לשם. עיקרון בסיסי בתפיסת העולם היהודית הוא ש אי אפשר להזיק לנשמה. פשוט לא. לא משנה מה אדם מסוים חושב, רוצה, מרגיש או עושה, לא משנה לאיזו תהומות תידרדר הנפש שלו, הנשמה תמיד תישאר נקיה. בסידור כתוב לנו כל בוקר – "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". אם תשימי לב טוב, אין שם בשום מקום כוכבית *יש לומר רק אם אתה צדיק ועשית רק דברים טובים כל החיים שלך*. הנשמה היא טהורה ולא ניתן לפגוע בה. בכל אדם, גם באנשים שנפלו הכי עמוק שיש, גם בחוטאים הכי גדולים, הנשמה עוד טהורה וזכה.

החיים. החיים הם החלק הדינאמי שבנו. זה שזורם. זה שחי ונפגש ושואל ומברר ונופל וקם ואוהב ושונא. החיים עצמם כן יכולים להיפגע לפעמים. זה קורה. אפילו לכולם. כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולפעמים בחיים, כולנו מגיעים לתחושות כמו שאת מתארת. סוג של "מוות רוחני". כזה שבו אנחנו מרגישים שבגלל המקום הרוחני שבו אנחנו נמצאים, חיינו אינם חיים. חכמינו אמרו על זה ש"רשעים, אף בחייהם קרואים מתים". אבל פה חשוב לדעת כמה דברים ממש חשובים: קודם כל, לא מעט פעמים ההאשמה העצמית המוגזמת היא היא החטא הכי גדול והיא מה שגורם לכל הבעיה. לא כל סטיה קלה מהדרך היא "מוות רוחני". וצריך להיזהר מלהיכנס להגדרות כאלה סתם. אבל גם מי שמרגיש שבאמת נעלם הטעם לחייו, הוא חייב לזכור שהקב"ה מחייה מתים. זה יהיה נכון לעתיד לבוא במובן הגשמי, אבל כבר היום זה קיים מאוד מאוד במובן הרוחני. "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". שערי תשובה לעולם לא ננעלים ותמיד תמיד אפשר לנשום עמוק, ולחזור אל ריבונו של עולם. והוא יושב ומחכה שנחזור אליו. הוא לא כועס, וממש לא רוצה להעניש אותנו בזה שנישאר רחוקים ממנו. להפך: "חי אני נאם ה' אלוקים, אם אחפץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל??" ואחרי שאנחנו שבים אליו הנפש מתחדשת ומתנקה והחיים חוזרים לזרום במלוא כוחם. "לכו נא ונוכחה יאמר יהוה אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו. אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו".

לסיכום: לשאול שאלות אמיצות ולברר כמה שיותר על ריבונו של עולם ועל הקשר שלנו אליו זה הדבר היקר ביותר בעולם. חשוב לעשות אותו ברצינות, מתוך לימוד והתייעצות עם דמות רוחנית שאת מתחברת אליה. מחשבות שהן פחות טובות, או בכלל מצבי נפש פחות תקינים יכולים להכביד על הנפש, אבל טוב תמיד לזכור שבנשמה הטהורה שלנו הם לא יכולים לגעת, ואת הנפש והחיים אפשר לתקן ולקדש בקלות רבה.

בהצלחה לך בכל, ואנחנו כאן גם בהמשך לכל שאלה או שיתוף.

נתנאל

(6)