שאלה
שלום כבוד הרב!
את השנה הזאת העברתי כבת שרות באולפנה שבה אוכלוסיית הבנות חלקן באו ממשפחות הרוסות וחלקן באולפנה הזאת בגלל קשיים בלימודים,בחברה וכו'..
בתחילת השנה הייתי בקשרים מאוד טובים בעיקר עם בנות כיתה י"ב.הייתי בשבילן ממש כאחות.ייעצתי להן,דיברתי איתן,עזרתי להן לימודית ואפילו היו לילות שהייתי מדברת איתן עד לפנות בוקר.
לאט לאט כשהן נפתחו אליי חלקן סיפרו לי שהן נוהגות ללכת למועדונים,לשתות,לעשן ולהיות בחברת בנים וכמובן להתלבש לא צנוע.
אני חייבת לציין שהקשר הכי טוב שהיה לי זה עם תלמידה אחת ספציפית מכיתה י"ב ובאמת היא נקשרה אליי ואני אליה!
היא ילדה טובה ובאמת שיש לה לב טוב אך היא עושה שטויות,היא מאלה שהולכות למועדונים ודואגת לחנוך אותו עם חברותיה(שחלקן לומדות איתה וחלקן סיימו או שלא קשורות בכלל לאולפנה)כ-3 עד 4 פעמים בשבוע ובכל פעם היא נשארת שם עד השעה6 בבוקר אם לא יותר.
קצת לפני 4 חודשים תפסו אותם מנהל הפנימייה(כי הן היו פנימיסטיות)ורב האולפנה במועדון.לבושות בבגדים מינימליים כשהבגדים שהן ברחו איתם מהפנימייה למועדון תלויים להם על איזה עץ ליד המועדון.מכיוון שהיינו אז בקשר מאוד הדוק וטוב(למרות שאני גם חייבת לציין שהיו לנו עוד המון מריבות וויכוחים כמעט כל שבוע ואפשר להגיד כמעט כל יום)אז איך שהן הגיעו לאולפנה לאחר שניתפסו היא התקשרה אליי.וכמובן שרצתי כדי לראות אם הכל בסדר ושהן בריאות ושלמות.אך כשהיא אמרה לי שתפסו אותן באמת הרגשתי זוועה!הרגשתי שכל מה שדיברתי איתן היה לשווא וניזרק לזבל!כמובן שהתעצבנתי וקצת צעקתי עליהן כי שכחתי גם לציין שהן ברחו באותו לילה למועדון למרות שמנהל הפנימייה התריע בפניהן שהוא יודע על כמה מהן שמתכננות לברוח באותו לילה והן בכל זאת ברחו!
אז קצת צעקתי והתעצבנתי עליהן והטפתי להן מוסר ואפשר להגיד שעל זה הן התעצבנו..כי מה?הרי בת השרות היא חברה שלנו והיא צוחקת איתנו ופתאום היא מטיפה לנו מוסר?ומדברת איתנו ככה בצורה קשה?זה לא יכול להיות!
אבל יכול להיות שזו הטעות שלי שאני מלכתחילה לא שמתי גבול והבהרתי שזה גם מתפקידי אומנם אני חברה אבל אני בראש ובראשונה נאמנה למערכת!!
על כל פנים חלקן מיום אחרי ובאותו לילה של המקרה ניתקו איתי קשר כולל החניכה הספציפית שהייתי איתה בקשר הדוק,ועוד כמה.
אך כמה ימים לאחר מכן כיתה שלמה עשתה עליי חרם.
כמובן שעשיתי מאמצים כדי ש
תשובה
בס"ד
שלום רב,
השאלה שלך מעמידה באור מאוד ברור את הקושי של מדריכה באולפנא וכד´ ואת המורכבות של התפקיד.
מצד אחד את קרובה בגיל ובאה כחברה או אחות גדולה, מצד שני את שייכת למסגרת, את חלק מהמוסד החינוכי, אין לצפות שתשתתפי או תבליגי על דברים לא תקינים אצל הבנות.
בתוך המתח הזה והמציאות הבלתי אפשרית את פועלת. התגובה הנכונה היא לדעת שיש גבולות ולא לעבור אותם אבל להמשיך להיות חברה ואחות גדולה גם כשהן עוברות את הגבול.
נקח כמשל את המקרה שלך. את מספרת:
´אז קצת צעקתי והתעצבנתי עליהן והטפתי להן מוסר ואפשר להגיד שעל זה הן התעצבנו..כי מה?הרי בת השרות היא חברה שלנו והיא צוחקת איתנו ופתאום היא מטיפה לנו מוסר?ומדברת איתנו ככה בצורה קשה?זה לא יכול להיות!´
שימי לב הבעיה אינה תכן (ה-´מה´) הדברים שאמרת להם אלא הצורה (ה-´איך´). הם מצפות ממך (ובצדק!) שהדיבור יהיה בגובה העיניים, כחברה, את לא צועקת עליהם, לא מתעצבנת עליהם וודאי לא מטיפה להם, כך הרסת לעצמך דברים נפלאים שבנית עם הבנות הללו בהרבה כשרון ומאמץ.
כדי לדעת איך להגיב נכון, דמייני לעצמך שחברה שלך בת גילך, בשרות לאומי היתה נסחפת ונתפסת במועדון בנסיבות דומות. האם היית צועקת עליה ומטיפה לה?
נראה שהיית באה ומנחמת אותה - לא מתוך הזדהות והסכמה למעשה שעשתה אלא מתוך הזדהות עם המצב שלה כרגע, כמי שנתפסה בקלקלתה...
מכאן ננסה להבין מה הביא אותך לכעוס ולצעוק.
את מספרת:
´הרגשתי זוועה!הרגשתי שכל מה שדיברתי איתן היה לשווא וניזרק לזבל!´
מסתבר שכעסת עליהן ממקום מאוד אישי - הן אכזבו אותך, הרגשת שכל מה שהשקעת בהם ´נזרק לזבל´. הם הרגישו שהכעס והצעקות שלך לא באות מתוך דאגה אמיתית להם אלא מתוך האכזבה שלך מהן!
אבל האמת היא שלא היית צריכה להתאכזב מהן. כל מלאכתך וההשקעה שלך בהם לא היתה לשוא. שום דבר לא נזרק לזבל!
הבעיה היחידה שלך היא בהערכת אורך התהליך שהן צריכות, את לא מבינה כמה קשה להן להתקדם.
ההוכחה הברורה לגודל התרומה שתרמת להן עולה מתוך המשך הדברים שלך:
´בתחילת השנה דירבנתי להשלים במתמטיקה כי הרי היא בחיים לא למדה מתמטיקה והיא עש/תה את זה היא קיבלה מאיות ו-90 אבל מאז שאנחנו לא בקשר היא בקושי מגיעה לאולפנה היא לא לומדת לא ניגשת לבגרויות וזה עצוב!!!´
כאן את רואה מה רבה ההשפעה הטובה שיש לך עליה. אלו מאמצים גדולים היא היתה מוכנה לעשות בזכות האהבה והתמיכה שהענקת לה.
המסקנה היא שאת הלכת בדרך נכונה וטובה. המקרה הנדון התחיל בכשלון של הבנות אבל גם את נשאבת לסערת רגשות ולא הגבת נכון. אבדת לרגע את המקום של החברה - אחות גדולה, ונכנסת לתפקיד המורה שזה לא התפקיד שלך, לא מבחינתך ולא מבחינתם.
התיקון הוא פשוט: לבוא אל הבת הזאת (ואל חברותיה) ובדרך חברית להודות בטעות שלך. לומר לה שאת אוהבת אותה ודואגת לה, לבקש סליחה שצעקת עליה וכעסת ולומר שאת מתחרטת על כך (אם את באמת מתחרטת).
אני בטוח שהיא מאוד תשמח להיות אתך שוב בקשר חם וקרוב.
לסיכום: שימי לב לגבול שבין לגלות הבנה ורגישות למצב של הזולת ובין להסכים אתו.
אני יכול להבין את הנרקומן שהדרדר לסמים בגלל נסיבות חיים קשות, אבל אני לעולם לא אסכים אתו שהמעשה שלו נכון ומוצדק.
מבחינת העזרה לנרקומן דווקא כאשר הוא ירגיש שאני מבין אותו הוא יסכים להקשיב לי וכך אוכל אט אט להרחיק אותו מהמקום הרע שלו.
כך, להבדיל, המדריכה צריכה להבין ולהרגיש את המקומות הקשים של חניכותיה, דווקא מתוך כך הן מקשיבות לה ואפשר בתהליך איטי וסבלני לקדם אותם למקומות נכונים יותר.