לשון הרע?

בס"ד
שלום רב,

1. כאשר לא יודעים במי המדובר אין זה לשון הרע. יש לזכור זאת מפני שהתנהגות זו פותרת קשיים רבים.
בדרך זו אפשר לשתף בחויות או בקשיים מבלי להכנס כלל לשאלות אודות איסורי רכילות ולשון הרע.

2. זו התשובה לשאלתך "איך אפשר לחיות ככה" - התשובה היא אפשר ואפשר אם מספרים הכל רק בלי שמות אנשים ומבלי לרמוז כלפיהם.

3. באשר למצבים בהם השיתוף של החברה בפרטים נדרש כדי להקל על רגשות קשים ומתח - אני מביא לך כאן בהרחבה קטע מתוך מאמא של הרב שרלו. הוא מתיר התנהגות זו על סמך דברי החפץ חיים, אבל הוא מסייג זאת במספר תנאים.

להלהן הקטע מתוך המאמר
בקישור : http://www.ypt.co.il/show.asp?id=23739
ו. דאגה בלב איש ישיחנה
כיון שהסקנו עד כה להתיר "לשון הרע" כשהמטרה היא לתועלת, ואפילו לתועלתו של המספר, הרי שיש לדון במידת ההיתר לספר דברים כשהמטרה היא להסיר דאגה מהלב, בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב,כה) - פסוק שאותו פירשו רבי אמי ורבי אסי (יומא עה,א) בשני אופנים: "חד אמר ישיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים."
היתר לכך יש למצוא בדברי החפץ-חיים (בהל' לשון הרע י,יד), במסגרת ההיתר כאשר הכוונה היא לתועלת, ושם מובא בהגהה:
ואפשר דהוא הדין אם כוונתו בסיפורו להפיג את דאגתו מלבו - הוי כמכוון לתועלת על להבא, [ולפי זה מה שאמרו ז"ל, דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, קאי גם על ענין כזה]. אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה.
זהו היתר רחב וגורף מכמה בחינות, שכן הצורך בו אינו מוגדר דיו - לא ברור עד כמה אדם סובל בטרם סיפר את אשר בליבו; וכן לא ברור עד כמה יועיל לו סיפור "לשון הרע". לכאורה מדובר בהיתר המתיר לדבר לשון הרע ללא גבול, שכן הח"ח מפנה כאן למה שכתב בסעיף יג באותו סימן, ושם ביאר בבאר-מים-חיים שהטעם להיתר הוא: "כיון דעיקר כוונתו בסיפורו לסלק הנזקין ולהשבית הריב, כן הוא הדין בזה דאין בזה משום לשה"ר כיון דעיקר כונתו לשמור את עצמו ולא לגנות לחבירו." אבל אם כך נתון הדבר לשיפוטו הסובייטיבי של המספר, ודי בעצם כוונתו הטובה כדי להתיר אסורים.
בהיתר זה לא מדובר רק על סיפור שמספר אדם על עצמו (ששאלת "לשון הרע" שבדבר עשויה להיות מסופקת), אלא גם כשמספר אדם על אחר כדי לפרוק את אשר על לבו. את הראייה לדבריו מביא הח"ח מהמובא בקידושין נט,א:
רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה. אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא.
מבואר שם שהנוטל את החררה לאחר שעני היפך בה נקרא רשע, ואעפ"כ לא מנע הדבר מרב גידל להתלונן על כך בפני רבי זירא, ואף לא מרבי זירא לספר את המעשה לרב יצחק נפחא. לדעת הח"ח, היתרו של רב גידל היה משום שכוונתו היתה כפולה - גם לפרוק את כאבו, וגם "כדי שיסייעו ר' זירא בעניין זה".
אולם מסיפור זה עצמו יש ללמוד שלא די בהצדקה הסובייקטיבית (פריקת הכאב), אלא יש צורך בהערכה שיש סיכוי שסיפור הדברים יועיל באופן מעשי גם כן (הוצאת הקרקע מידי רבי אבא).
בספר חסידים (סי' סד) מופיע ההיתר ללשון הרע כאשר כל כולו של הסיפור נועד להוציא דברים כבדים מלבו, וזה לשונו:
"לא תשא שמע שוא" - אזהרה למקבל לשון הרע. אפס אם יבוא איש אצלך צועק על חבירו מפני שהוא הוכיחו בפניך, ולבו חרה לו, ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך, ואומר עליו דברים שלא כהוגן; ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך, לא ילך להגיד לאחרים, כי אינו חושש להודיע לרבים, אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד - מצוה לשומעו. ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו, תעשה ותתקן, ותאמר לו: פלוני אוהב אותך, ולמה אתה מדבר כדברים האלה. אם יקבל - מוטב; ואם לאו - אע"פ ששמעת לדבריו אל תאמין.
באתר 'מורשת' שבאינטרנט נשאלתי:
לפעמים אני נפגשת עם חברה "על כוס קפה" ואנו מלבנות נושאים שונים הקשורים ליחסים הבינאישיים שלה עם בני משפחתה, ולהיפך. מתוך השיחה עולים פתרונות, ולפעמים עצם השיחה מכניסה דברים שנראים נוראיים לפרופורציות. בסוף השיחה תמיד היא מודה לי שזה עזר לה מאד לראות את הדברים אחרת, ובכלל להוציא קיטור... אני שמחה להרגיש שעזרתי, אך תמיד ברקע ישנם סימני שאלה לגבי הלכות לשון הרע, בפרט שאני מכירה את הנפשות הפועלות. איפה עובר הגבול בעניין הזה?
בתשובתי פירטתי את התנאים העשויים להתיר את הסיטואציה שתיארה השואלת, וכתבתי (כאן בכמה שינויים) שעליה להקפיד על ארבעה עקרונות:
א. הכוונה - הכוונה שלך עצמך צריכה להיות לשם שמים, ולא לצורך העניין או הרכילות. אחת הדרכים המובהקות להשיג כוונה זו היא להיזהר ולהחמיר בענייני לשון הרע אחרים שאינם בשיחה אותה את מתארת. את צריכה להקפיד כי במקומות בהם אין צורך שתשמעי דברים, את אכן אינך שומעת ואינך מדברת עליהם. ועל ידי כך תבני את עצמך בתור מי שאכן מכוונת לשם שמים, ולא עוטפת יצריות בהלכה.
ב. הדרכים - ... את צריכה להקפיד שלא לגלוש, שהדברים יהיו ענייניים וכדו'. מובן כי אין את יכולה לשבת מולה ולהקפיד הקפדה מתמדת ולבלום את פיה כל אימת שהיא גולשת, אך באופן כללי כדאי שיהיו גבולות.
ג. דיסקרטיות - כל מה שאת שומעת, הוא נחלתך בלבד, ואין את מפיצה אותו.
ד. אמינות - את מתייחסת לדברים כאל סיפור סובייטיבי ששמעת, ולא כאל עובדות. גם ההלכה וגם מציאות החיים מלמדים שלכל מטבע שני צדדים, ואין אדם רשאי לשמוע דברי בעל דין קודם שישמע את חבירו.
בצד גדרים אלו, שעלולים היו במקרים מסויימים לחסום את הנעשה, הוספתי:
אני מבקש להדגיש כי הגבלות אלו אסור להן כי ירפו את ידיך מלעשות זאת, ואל תחליטי כי כיון שהדבר כל כך מסובך ונוגע באיסורי תורה, את מעדיפה שלא להיכנס לתמונה ולהתרחק. זוהי חומרא של חסיד שוטה. זכות גדולה היא להיות אוזן קשבת לאחר, וזו מצוה שאין כדוגמתה. על כן נקודת המוצא שלך צריכה להיות הפוכה - את מקשיבה וזהו הנתון, ומחפשת דרכים כיצד לעשות הקשבה זו על הצד הטוב ביותר.