שאלה
כבוד הרב,
שאלתי היא כזו:
לאחרונה אנו שומעים על גישה הולכת וגוברת במספר ישיבות גבוהות בהם התלמידים אינם מתכוונים ללכת לצבא אלא רואים את המטרה של לימוד תורה, אינני מתנגדת ללימוד תורה ואף סבורה שאם היו מס' תלמידים מצומצם שתכליתם הוא לימוד כי לכך כוחם היה הדבר חיובי אולם במדינה כמו שלנו כשנוצר קרע עמוק בנוגע לחרדים בייחוד בנושא הגיוס האם אין גישה זו שגויה?
תודה רבה.
תשובה
שלום
שאלת לימוד תורה אל מול שירות בצבא, אכן שאלה כבדת משקל, ונראה שזו אחת מהשאלות המשמעותיות ביחס שבין הציבור החרדי לבין החברה הישראלית. השאלה היא אכן שאלה כבדת משקל, ובכל זאת אנסה לענות עליה במספר מילים.
לסוגיא זו היבטים רבים, חלקם הלכתיים וחלקם צבוריים וחברתיים. הסוגיות ההלכתיות נוגעות במחויבות האדם העוסק בתלמוד תורה לשאת גם בעול הציבורי של השירות הצבאי, במיוחד כאשר מדובר על במלחמת מצווה, כמו מלחמות ישראל בדור האחרון. הציבור הדתי לאומי דגל באופן עקרוני בחיוב של בני ישיבה לשרת בצבא, והציבור החרדי גרס אחרת. אך עם זאת גם בציבור הלאומי היתה הכרה בחשיבות הסגולית והחברתית של הצלחתם תלמדי חכמים ובמשמעות הנפת התורה בכל אתר.
איני מכיר את התופעה עליו את מדברת, ומכל מקום עמדתנו היתה מאז ומתמיד כי השירות הצבאי הינו חיוב הלכתי קדוש. יחד עם זאת אנו צריכים לדאוג שתמצאנה עתודות של ת"ח שיוכלו להשפיע ולהדליק את האור. אם מדובר בקבוצות בודדות של אנשי מעלה, ברוכים יהיו. ואם מדובר בתופעה שמבקשת לחול על הכלל כולו, הרי שיש לראות אותה כשלילית.
כיהודים מאמינים אנו יודעים, שמה ששמר, וימשיך לשמור, על עם ישראל בכל התקופות הוא לימוד התורה. ייחודה של האומה הישראלית הוא אותה דת יהודית ששורשיה נטועים עמוק בשחר ההיסטוריה של אברהם אבינו ושל קבלת תורה. אל לנו לשכוח שככלות הכל אנו ציבור המאמין שהבורא ית' הוא המנהיג את העולם והוא המחליט, הוא הממליך מלכים והוא המנצח מלחמות. מה הם עוד טנק ואפילו גדודים רבים אל מול רצונו הפשוט של ה'.
יתירה על זאת, בימים אלו, אנו מבינים יותר ויותר שהמאבק האמיתי הוא על הרוח שתפעם בלבבות, על האוירה שתשרור ברחוב, ורק אחר כך באות התוצאות המעשיות. כיום נראה שמי שינצח הוא לא זה שיוכיח בפועל שהוא עושה יותר, אלא מי שרוחו איתנה. לכן עלינו כציבור דתי לתמוך בכל מי שחפץ ללמוד תורה ולהוסיף עוד נדבך בחיי הרוח של האומה.
יחד עם זאת אין אנו חרדים. אנו מבינים שהשיבה לארץ דורשת מאיתנו כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. כינון מדינה שתפעל לאור ההלכה דורש אנשי מעשה שבהם הצבא תופס תפקיד מרכזי.אנו לא מחכים שבית המקדש ירד משמים, אלא אנו עושים ככל שביכולתנו לקרבו על ידי רימום המציאות המעשית, כדוגמת צבא חזק ומוסרי.
הציבור שלנו כשמו כן הוא "ציוני דתית" אין הוא מסתפק רק בצד אחד של המטבע, כי אם חפץ הוא בשני הצדדים יחד. חובה עלינו להבין שיכולתינו לשלוח פירותינו בעולם הגשמי הוא רק מכח שורשינו הנטועים בעולם הרוח, ויכולתנו לשלוח פרותינו בעולם הרוח היא רק מכח שורשינו שנטועים בעולם המעשה וחיבור לעם ישראל. אל לנו להיות פשטניים – עלינו להבין שהן לימוד התורה הוא חיוני כיום והן השרות המעשי בצבא. וההלכה היא, שמי שיכול להיות מצויין באחד מהשניים, שם מקומו. אין אנו רוצים שמי שגרוע בלימוד ילמד כל חייו, ואין אנו רוצים שמי שגרוע בחיי המעשה יהיה איש חול. לא פשוט לחבוש כיפה סרוגה.
בתפילה שימלאו משאלותינו
דוד סתיו
(נערך ע"י חיים ר.)