שאלה
בס"ד
לכבוד הרב שליט"א שלום רב.
אבקש מהרב שיענה על דבר שמציק לי,
ידוע הדבר שאין דבר גדול מלימוד התורה,
אך רבנים שונים שדיברו איתי חלוקים בעניין מסויים. יש שטענו שהעשייה מתוך התורה- זה הדבר העצום והאמיתי, ויש שטענו שהלימוד והתפילה הם אלו שראוי לדבוק בהם, ולכל אחד היו את המקורות שלו.
שאלתי חשובה לי, כי דבר זה ראוי להדריך אותי בעצם כל ימי חיי!
שהרי אני צריך לדעת מה אני צריך לעשות כרגע!
האם ראוי לדבוק בעשיה -מתוך תורה?
או ראוי שאני אלמד ובעצם לימודי אוכל להשפיע.
אדם אחד אמר לי שיש מקום שאומר שכאשר אתה לומד את ה"א" "ב", אל תחכה שתסיים את הכל עד "ת",
ואז תלמד אחרים את כל ה"א""ב".
אלא מי שיודע "א" ילך וילמד לכולם "א", וכן הלאה,
וזה מה שאומר בעצם שלא צריך לשבת וללמוד עד שאהיה תלמיד חכם ואז אוכל להפיץ ב"ה את לימודי,
אלא מה שאני יודע עכשיו אני ילך ואפיץ, ואז אמשיך לילמוד וכן הלאה.
אני נימצא בספק גדול, כי אני בטוח בכל ליבי שכשיש סכנה או כל דבר אחר, לימוד התורה -הוא שישפיע על דבר זה,
אך מצד שני אולי העשייה שקיימת מתוך התורה היא בעצם מה שמשפיעה יותר??
לכן כיצד הרב מדריך אותי ללכת?
אני מקווה שהרב הבין את שאלתי, אבקש את תשובתו הרחבה של הרב,
בתודה רבה מאוד!
תשובה
שאלתך היא כל כך רצינית עד שחלקו בה חכמינו ומובא בגמרא (קידושין דף מ/ב) השאלה בצורה זו: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: "מעשה גדול". נענה ר"ע ואמר: "תלמוד גדול". נענו כולם ואמרו "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
מה המסקנה של הגמרא? "לימוד גדול" אבל גודלו בא לו בגלל שהוא מביא למעשה – זאת אומרת שהעיקר הוא המעשה. ושוב חזרה השאלה מה המסקנה?
והתשובה היא שבדרך כלל אם משווים אחד מול השני בודאי שלימוד תורה חשוב מאוד שעליו העולם קיים. אבל אם מישהו לומד ואינו מקיים אין כמעט שום ערך ללימוד שלו. תאר לך אדם שילמד הלכות שבת ולא יקיים אותם. משהו מרכזי חסר בלימוד שלו.
לעומת זאת מי שיעסוק רק במעשה - לא יהיה קשור למעשה ה' ולחיבור למעשי ה'. לא במחשבתו ולא בהבנת הענין, והרי עיקר מעלת האדם הוא בחכמתו על כל מעשי בראשית.
לכן צריך את שניהם. וגדלות הלימוד היא כל כך גדולה עד כדי כך שמוביל את האדם אפילו למעשה.
------------
וכתב המהרל בספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק א
"ובפרק היה נוטל (סוטה כ"א ע"א) את זו דרש רבי מנחם בר רבי יוסי "כי נר מצוה ותורה אור" תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור לומר לך מה נר אינו מגין אלא לפי שעה - אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ומה אור מגין לעולם - אף תורה מגינה לעולם. ואומר בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה בשכבך תשמור עליך זה מיתה והקיצות היא תשיחך לעולם הבא משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה ומן הלסטים ועדין אינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם.
ביאור דבר זה כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן, ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן אשר אין לו שנוי, אבל המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף כמו שהתבאר, והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן, ולפיכך אין המצוה מגינה כמו כל דבר שהוא גשמי שהוא נופל תחת הזמן ויש לו הפסק.
------------------
למעשה אתה צריך לדעת כי כל עוד אתה יכול ללמוד היטב ואתה רואה ברכה בלימודך – למד כי עם ישראל צריך הרבה תלמידי חכמים גדולים. ולמוד גדול וגם מביא לידי מעשה. כי ככל שתלמד יותר יהיה לך הרבה יותר כח לעשות.
אמנם יש שלב שבו צריך לעשות מעשה וצריך הרבה כח על מנת לא לשבת בטל ליד הגמרא. אלא לעשות מעשה.