שאלה
שלום כבוד הרב !
יש לי אחות קטנה שלעיתים מסוגלת להוציא אותי מדעתי ביכולת שלה להשפיל את האדם שמולה . היא עושה זאת לי לעיתים . היא מדברת בגסות, שפת הגוף שלה משדרת בוז והיא לא מכבדת את מי שמולה, גם כשהוא מדבר אליה יפה . לאחרונה היא עשתה מעשה שלא יעשה מבחינתי , לי. אחרי שעשתה אותו כמה פעמים וכמה פעמים ביקשתי ממנה שלא לעשותו כי הוא לא נעים לי , והיא עדיין עשתה אותו , רבנו . ללא תיאור של מהלך העניינים, צעקתי וכעסתי וצרחתי עליה - כעס לחלוטין . מידה שאיני רוצה להגיע עליה, ואני מבואסת שנגררתי אליה למרות הכל . אבל בצורה אחרת היא לא היתה מבינה כפי שלא הבינה פעמים קודמות .
מה עושים ? איך עובדים על מידת הכעס אבל לא מפסידים ?
תשובה
שלום!
ראשית כל אני מאוד מזדהה עם הניסיון הגדול, הקושי והרצון לפעמים "לשרוף" דמות מסוימת שמנהגת באופן קשה ומכעיס. אני גם מזדהה עם העצב וה"באסה" בעקבות הכעס.
למדתי כי הבעיה העיקרית בכעס אינה הנזק שהיא גורמת לזולת (לעיתים אפילו יוצא ממנה תועלת, כמו במקרה שלך), אלא הנזק לי, לכועס. אפילו אם הכעס נשאר בפנים, בלי שצעקתי, אפילו לא הוצאתי מילה אחת, אבל בליבי פנימה אני ממשיך להתעסק בכעס ובטינה, לשחזר ולגלגל שוב ושוב את הכעס - הפסדתי. חז"ל אומרים ש"כל הכועס - כל מיני גיהנום שולטים בו", והכוונה היא אפילו בו ברגע, שממש אנחנו מרגישים בגיהנום כשאנחנו כועסים (לכן חום הגוף עולה והפנים אדומות - זה אש הגיהנום שבוערת בתוכנו באותו הרגע!).
כמובן שלפעמים כשאדם לא בסדר, לכאורה אז הכעס מוצדק. אבל זה לא שווה את הנזק שנגרם לי בנפש. לכן, חשוב לעמוד על שלי בתקיפות ובעמידה זקופה ונחרצת, אני לא צריך להיות סמרטוט, אבל לאבד את השליטה על עצמי ולכעוס זה נורא (עצם המילים האלה, שאדם מאבד שליטה על עצמו, והוא אינו שולט על עצמו אלא היצר הרע שלו שולט עליו - אמורות לזעזע אותנו, כאנשים טבעיים בעלי בחירה חופשית ששואפים לשלוט בנפשם).
ברוך ה' זכית ואת מבינה כמה שצריך להרחק ממידה רעה זו. עכשיו השאלה היא איך? הרי זה ניסיון כל כך קשה במקרים מסויימים!
באופן כללי, אם נרגיש שאנחנו בידי הקב"ה, וכל מה שקורה הוא ממנו - כבר נהיה הרבה יותר רגועים ושלווים.
למעשה, אנחנו צריכים קודם כל לעבוד על ה"סור מרע". אחרי שאני יודע שיש לי בעיה עם כעס במיוחד בסיטואציות מסויימות, ואני יודע את הסבל הגדול שנגרם לי מהכעס - אני צריך להשתדל שלא להכנס לאותם הסיטואציות. סיפר לי חבר שהוא מאוד אוהב להתווכח בענייני אמונה. הוא קלט שכל פעם שהוא מתווכח - הוא כועס בסוף. המסקנה שלו היתה שאסור לו להתווכח עם אנשים בענייני אמונה (והתירוצים שזה חשוב לגלות לאנשים את האמת, הם כמובן עצת היצר - שהרי אף אחד לא משתכנע מויכוח, ואם אני תמיד כועס בסוף, ודאי שאין זה רצון ה').
דבר שני: טוב למצוא חברה טובה שיכולה להזדהות, ולשוחח על העניין. והכי טוב לקבוע שכל פעם שאת מרגישה שמשהו עלול להכעיס, או שהכעס מזדחל - להתקשר מהר ולשתף אותה, והיא תזדהה (עם הקושי, לא שתצדיק את הכעס!), שזה כבר בדרך כלל מוריד חצי מהניסיון, ואולי גם היא תעזור מבחוץ לתת נקודת מבט מאירה יותר על הסיטואציה ופתרון ועצה. ב"ה מי שניסה עצה זו - לא התאכזב.
דבר שלישי הוא שכשהכעס מגיע - בדרך כלל אני נמצא בריכוז עצמי ("מגיע לי"). ולכן אם מיד עושים פעולה הפוכה של נתינה ויציאה מעצמי - מצליחים לתעל את הכעס למקום חיובי ובונה, שמרגיע ומספק את הנפש.
וכמובן שחשוב להישאר במודעות הזאת, ולצורך כך להתפלל על העניין כל יום. יש תפילה נפלאה שנהגו להוסיף ב"אלוקי נצור", ואני מעתיק אותה כאן:
"יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי,
שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים.
שלא אכעס היום ולא אכעיסך.
ותצילני מיצר הרע, ותן בליבי הכנעה וענווה".
והכי חשוב בסוף זה לזכור שאם כעסתי פעם אחת, זה לא הופך אותי ל"כעסנית". זה בכלל לא אומר שמחר אכעס. כל יום זה הניסיון שלו. צריך להתנער ולהמשיך הלאה, כי השקיעה באכזבה מעצמי רק מזיקה, וההתחדשות בעבודת ה' תוביל אותנו לנצחון.
בהצלחה עצומה!
* התשובה ניתנה ע"י חתנו של הרב עוזיאל אליהו.