שאלה
שלום,
יש לי 2 שאלות בבקשה:
1. בזמן ריב עם בעלי, בשעת כעס, אמרתי לו- "אתה תראה, אני יותר לא מכינה כריך לבן שלנו"- כמובן שזה נאמר בשעת כעס והכוונה היתה פשוט לעורר אותו שיעזור לי. בזמן שאמרתי זאת חשבתי על כך שעלי לומר "בלי נדר" אולם לא אמרתי. האם אימרה שכזאת נחשבת כנדר הדורש התרת נדרים? ברצוני להדגיש כי זה נאמר בשעת כעס, לא בלשון שבועה ובמחשבתי כמובן שלא התכוונתי לכך.
2. מהי הסיבה בגינה אישה בהריון לא נכנסת לבתי קברות?
תודה וחתימה טובה,
תשובה
ב"ה,
שלום וברכה,
1. זה לא נדר.
2.אני מעתיק תשובה מפורטת בענין מאת הרב אודי רט - מכון פועה.
שלום וברכה,
א. אכן ישנו מנהג ע"פ דרכי הקבלה כי אשה לא תיכנס לבית העלמין אף בזמן עיבורה ובוודאי בזמן שהיא נידה. ולפי המופיע (לקמן) אשכנזים נהגו שלא לילך נשים הרות, ואילו בני ספרד חלקם לא הקפידו על כך.
ב. יש מחד טעם לחלק ע"פ המקורות בין מציאות של לוויה ובין מציאות אחרת, בכל אופן אף אפ אכן נכנסים לבית העלמין כדאי להקפיד שלא להיכנס בסמוך לד' אמות של קבר.
ג. וודאי שאשת כהן מעוברת, לא יכולה להיכנס לבית העלמין.
אני מצטט קטע מתוך ספרו של הרב גבריאל גולדמן "מעולם ועד עולם" העוסק בהליכת נשים ללוייה ולבית העלמין.
נשים - הליכתן ללוויה ולבית העלמין
בגמרא (סנהדרין כ, א) מובא "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה יוצאות, לפני המיטה יוצאות". ובשלחן ערוך נפסק (יורה דעה סימן שנט, א) "ועכשו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המיטה ואין לשנות". בירושלמי (סנהדרין ב, ד; מובא גם בתוספות בסנהדרין שם) מובא שהטעם לדעה שהיו יוצאות לפני המיטה, מפני שהן גרמו מיתה לעולם. והטעם לדעה שהיו יוצאות אחרי המיטה, מפני כבודן של בנות ישראל. לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים.
אך השלחן ערוך מוסיף: "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות כל עיקר" (שם, ב), כלומר שאף על פי שמעיקר הדין מותר להן לצאת אחר המיטה, טוב יותר שלא תצאנה בכלל. המקור לעניין הוא בגמרא (ברכות נא, א): "שלֹשה דברים סח לי מלאך המוות…, ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת. מפני שאני מרקד ובא לפניהן, וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל". מקור נוסף מובא גם בספר הזהר (ויקהל קצו ). גם בספר מעבר יַבֹּק (שפתי רננות פרק י) הזהיר על כך בכל תוקף. ואכן יש היום מנהג בארץ ישראל להכריז שהגברים יוצאים ראשונה מבית הלוויות ללויה, ולאחר הקבורה מכריזים שהגברים יוצאים ראשונה לעשות שורה לניחום האבלים, וכן ראוי לעשות. ואם אי אפשר למחות בידן, אפשר לומר שיש להן על מה שיסמוכו (במראה הבזק חלק ג תשובה עג בשם שו"ת "דברי חכמים").
יש מי שכתב להקל שאין למנוע מהנשים לילך לבית הקברות כשמלווים את המת, ושגם על פי ספר הזהר הסכנה רק כשחוזרים מהקבורה. אבל בלוויה אם הגברים לפני המטה והנשים אחריה אין סכנה. גם אם נהרג ולא מת ממלאך המות, אין סכנה. (בית לחם יהודה על שלחן ערוך יורה דעה סימן שנט).
הרמ"א (בדרכי משה שם) מביא מנהג שהנשים הולכות בלוויה אחרונות, וחוזרות מן הלוויה ראשונות.
גם בהספד יהיו הגברים לחוד והנשים לחוד, כמו שכתוב בספר זכריה (יב, יב-יד) - "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד... כל המשפחות הנשארות, משפחות משפחות לבד, ונשיהם לבד" (סוכה נב, א).
עיקר ההקפדה היא בנשים בזמן נידותן, ועדיף שלא תתקרבנה ממש עד הקברים אלא תעמודנה במרחק ארבע אמות מהקברים. (צרור החיים עמוד 129). בגשר החיים (פרק כט, יג) כתב בשם האר"י שאין לנשים לילך לבית העלמין בטרם טבלו. ובילקוט יוסף (סימן י, כד) כתב שהמניעה דווקא בזמן נידותן, אבל בימי ליבונה מותר אף בטרם טבלה.
למנהגי הספרדים אין הקפדה על הליכת נשים הרות לבית העלמין יתר משאר נשים. האשכנזים נהגו שנשים הרות לא תלכנה לבית הקברות בזמן הריונן, ואין לנו מקור לכך (שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן מב. ובהמשך שם כתב שאולי מתוך שנשים הרות היו משמרות עצמן מכל טומאה בזמן המקדש, כדי לזכות את בניהם להיות טהורים לצורך מילוי מים לפרה אדומה. ומהרה יבנה המקדש, ואפשר שמכאן המקור). אולי החשש הוא מתחושה נפשית לא נעימה לאשה ההרה, העלולה להזיק לה עקב רגישותה היתירה. אבל אשה בתחילת הריונה ואינה מעוניינת שידעו על כך, יכולה להקל ולהיכנס אם יש צורך, ללא חשש. (תשובה בעל פה מהרב יעקב רוז'ה). גם בנטעי גבריאל (חלק א, פרק סז, ז) כתב שיש שנהגו שאשה מעוברת אינה הולכת ללוייה, אך מדינא מותר.
אודי רט
רב משיב מכון פועה