מה לעשות עם אבא שמעיר לנו כל הזמן מה לעשות מבחינה הלכתית?

שלום וברכה.

השאלה שאת שואלת היא שאלה הלכתית בעניין כיבוד הורים, אך היא מכילה גם עניינים שאינם הלכתיים ממש וקשורים לעולם הנפש. אינני רב, ולכן אני אתייחס על פי ידיעותיי לתחום ההלכתי ואנסה לעזור במה שאפשר מבחינת ההתנהלות הרצויה מול אבא. כמובן לא באופן שסותר את ההלכה.

מבחינה הלכתית מצוות כיבוד הורים הוא נושא רחב שדנו בו רבות, אך ההגדרה המצומצמת שלו כוללת מספר עניינים יותר טכניים שרלוונטיים יותר כאשר ההורים מבוגרים ונזקקים לסיוע מילדיהם. את אומרת שאת אוהבת את אביך ולכן אני מאמין שאת רגילה לעזור לו במה שהוא צריך. אם היחס שהרגיל שלך כלפיו הוא נעים וטוב, אם את לא מתחמקת מלסייע במטלות הבית ושומרת על קשר כשאת בלימודים או בכל מקום אחר, אין ספק שאת ילדה טובה שמכבדת את אביה.

ומצד שני, מסופר בגמרא במסכת קידושין על ר' יוחנן שהיה יתום מאב ומאם מאז יום היוולדו והוא נהג לומר "אשרי מי שלא חמאן", כלומר אשרי מי שלא ראה את הוריו. והפירוש לדבריו הוא שמצוות כיבוד הורים היא מצווה שכל-כך קשה לקיימה, עד שעדיף להיות יתום ובכך לא להיכשל בה כפי שרוב העולם נכשל.

ממדרש זה ניתן ללמוד שני מסרים הפוכים ולמרות זאת אמתיים כל אחד בפני עצמו. מצד אחד מדגיש לנו ר' יוחנן בדבריו החריפים עד כמה קשה לכבד את הורינו, ועד כמה חמור שלא לכבד אותם עד שעדיף כביכול להיות יתום. ומצד שני המסר הוא שאין מי שלא נכשל בכך, כיבוד הורים היא לא מצווה הכרוחה במעשה פשוט שעושים אחת לכמה זמן. כל עוד הורינו בחיים הקשר בנינו חי וקיים ודורש מאיתנו את היחס הנכון, זה לא דבר פשוט, והגיוני שנטעה בזה. במצוות צדקה למשל אין הרבה היכן לטעות. אנו נותנים את הצדקה לעני, אפילו מהדרים לתת בסתר ומרגישים שאנו אנשים נהדרים, אך בביתנו יהיה הרבה יותר קשה להיות טובים ונחמדים להורינו לאורך זמן, ומי שמתמיד בכך מידותיו מתוקנות ביותר. יותר מהנותן צדקה ומובטח לו "למען יאריכון ימיך". אז כן, כיבוד הורים הוא עניין מורכב ותובעני אך גם טבעי שניפול בו, וכל עוד הורינו בחיים אנו שמחים ומברכים על כל שנייה שיש לנו אתם ומתפללים לה' שייתן לנו את הכוח לנהוג כלפיהם בכבוד הראוי להם כמי שהביאו לנו את החיים עצמם, לא משנה כמה הם מקשים עלינו בעניין.

עוד דבר שחשוב לזכור הוא שאמנם יש מצוות כיבוד הורים, אך אין מצוות כיבוד ילדים. המציאות הזו מביאה אותנו לא פעם למצבים קשים שבהם אנו מרגישים שההורה נוהג ככל העולה על רוחו, אבל אנחנו עומדים בידיים כבולות ולא יכולים "להחזיר" או להגיב כפי שהרגשות שלנו היו רוצים. נשמע שזה פחות או יותר המצב שבו את נמצאת. אז מה עושים איך יוצאים מהמלכוד הזה? איך מצליחים לשמור על הכבוד הראוי כלפי אבא וגם מבהירים את עמדתנו?

אז חשוב לדעת, מצב שבו לא תגיבי בכלל ורק תספגי עלול לגרום לעול נפשי. הקושי מצטבר ובסופו של דבר צריך לפרוק אותו איכשהו. לכן, לדעתי להמשיך להבליג לגמרי על התנהגויות שלא נעימות לך מצד אבא זו אופציה לא טובה. גם אם נראה שמבחינה הלכתית זה יותר "נקי", זה לא ממש כך מכיוון שהמתח שמצטבר גורם לכעס שעלול עוד להתפוצץ בצורה הרבה פחות נעימה, וגם אם לא, כתוב בתורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" וזה וודאי תקף גם לאביך היקר.

מה שכן כדאי לעשות זה ללמוד איך להציב גבולות ברורים באופן נעים. לבת אף פעם לא יהיה קל לעמוד מול אבא בוויכוח, זה אפילו מפחיד קצת. אבל אולי כדאי כן לאזור אומץ להסביר באופן ברור לאביך שאת מקבלת ממנו המון, מעריכה את הדרך שלו, ובכלל אסירת תודה על כך שגידל אותך ונתן לך כל כך הרבה, אך בסופו של דבר הקשר שלך עם הקב"ה צריך להיות שלך. שיכול להיות שאת טועה במה שאת עושה אבל עלייך לעבור את הדרך שלך גם בכוחות עצמך. תסבירי לו שגם ביחס לשאר הילדים הוא לא יכול להבטיח שיעשו מה שהוא רוצה. ספרי לו על ילדים של חברים שלו שיצאו בשאלה(אם יש כאלה). הייתי גם מסביר שבסוף אי אפשר להחזיק את הילד לעולם, שהם הופכים לעצמאיים ולכן כדאי שבשלב מוקדם יותר יבנו את עצמם בעצמם וכן, בהכוונתו. יחד עם זאת הייתי מוסיף אמירה כנה על הרצון לגדול ולברר, על כך שאת מוכנה לשמוע וללמוד ממנו, להיעזר בו בתהליך הזה שהוא שלך. אני באמת מאמין שעם כל הקושי, להראות לאביך שאת מעוניינת ללמוד דווקא ממנו יכול לשנות את הגישה מצידו ולהוריד את המתח. את בעמדה שלך ומעוניינת ללמוד, לא מבטיחה להגיע לאיזה יעד שהוא מציב אך מעוניינת ללמוד. זה יכול להביא הרבה ברכה לקשר, כמובן אם את מרגישה שזה נוח לך ונעשה בלי לחץ מצידו.

אמרת שהרבה פעמים את מרגישה שאין למי לדבר. לכן, גם כעת שתנסי להציב את הגבולות שדיברנו עליהם, ייתכן שהדברים לא יתקבלו כמו שהיית רוצה. ולכן צריך גם להשאיר מקום בנפש לעמדה שאתה פתחת. לעמדה שאומרת שזה אבא שלך, את מעריכה ואוהבת אותו, והוא נוהג בדרך שלא נעימה לך. ואין פתרון קסם במצב כזה, כי את הקשר את לא רוצה לנתק כמובן, את גם לא תצליחי כי הקשר שלנו להורינו הוא הרבה יותר עמוק בנפש ממה שאנחנו יודעים. כך שניתוק מהם יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מערכת יחסים לא טובה. וגם לא מדובר במקרה שלך על מערכת יחסים קיצונית מאוד. לכן הדבר היחיד שכדאי לעשות בעיני במצב כזה הוא להמשיך לנסות לכבד מצד אחד, ומצד שני לא לתת לדברים הלא נעימים לחדור מידי. להתאמן על פיתוח הביטחון העצמי שלך, פיתוח העצמאות והעולם הפנימי שלך.

ילד שמרגיש שהוא עומד בפני עצמו ושמח בעולם שלו, פחות תלוי בהוריו וממילא פחות פגיע.

דבר אחרון שאני תמיד אוהב לכתוב במצבים כאלו הוא שמאוד כדאי להתפלל לקב"ה על אבא שלך. זו דרך בריאה ונוחה להתקרב לאביך ולאביך שבשמיים.

הרבה הצלחה וברכה,

בהמון הערכה,

אסף