שאלה
אני לאחרונה עושה הרבה חסד ומעשים טובים
ובמקביל אני מקבל הרבה בזיונות. שזה טוב
זה מכפר ונותן שכר. והכל. אבל מצד שני
הם מלווים בגאווה שכאילו ''וואי איזה זכויות יש לי..''או אני מעל כולם..''למרות הרצונות הטובים
לעשות את הרצון של הבורא. אני מרגיש שכל זה לא לשם שמיים באמת. אני רוצה להתנקות מיזה. אבל זה בלתי אפשרי, לפעמים יוצא לי שאני מתפלל בבית, ואני לא ממש מכוון,אבל שאני מתפלל בציבור ואנשים מסתכלים עליי יש לי איזשהו מנגנון שישר אני מתחיל להתפלל בכוונה,שיראו שאני שווה משהו. ועוד כל מיני משחקי כבוד כאלה,ומחשבות של גאווה, בכל הנושאים. אם תסתכל עליי תחשוב שמבחוץ אני באמת ענו והבחור טוב הזה..אבל אני חי בפנים חיים סוערים!!,קשה לי שמשבחים אותי. קשה לי להתפלל בציבור ש''700 עיניים עליי'' ושיש לי שונאים בבית הכנסת. וזה הפך להרגל שאני תמיד מתפלל מאחורה מאחורה..קיבל את הדמות של ה''צדיק נסתר'' ואני לא רוצה בזה, אני רוצה את הנורמלי..אני לא רוצה את המיוחד. ואני שואף לנורמליות. ואני לא מצליח פשוט לא!! מה עושים ??
תשובה
שלום
הענווה היא שורש החיים שלנו. היא 'הנטו'. אתה עובר עכשיו תהליך של שינוי עצמי, ונסיון גדול, להכניס בתוך הנפש את הענווה. זה קשה, אך זה שווה. ללא ענווה אנו איננו חיים אלא משחקים בכאילו.
חיים ללא ענווה אינם חיים אלא משחק רדוד וריק.
כשמתעוררת בך גאווה, צחק עליה, על הפטטיות שלה, על כך שהיא קטנה ושפלה, היא ללא מהות עצמית אמיתית אלא רק ניפוח ריק מתוכן. סלוד ממנה, איך אפשר שלא? היא לא רצינית. אז מה אם חושבים עליך? מה המשמעות של זה אליך? האם זה באמת מה שמגדיר אותך? האם החברה היא הפרמטר למדידת האישיות שלך? הרי היא אינה יודעת באמת מי אתה. היא אינה יודעת את החולשות ואת החוזק האמיתי שלך.
אני ממליץ לך לקרוא בכל יום אחרי התפילה את אגרת הרמב"ן בעיון.
ללמוד במסילת ישרים את מידת הזהירות, הזריזות והנקיות, בסבב של שבועיים.
לאחר תקופה חשובה זו, של התלבטויות וייסורי ענווה, בסוף תצליח לקנות את מידת הענווה וחייך יהיו אושר עצום, יהיה לך עמוד שדרה ואישיות שאינה יראה, אתה תהיה אתה לגמרי.
בהצלחה במסע