שאלה
שלום רב,
אחי נפטר לפני 9 שנים בהיותו בן 4 ...
אני הייתי באותה תקופה בת 8 ולא כולכך דיברו איתי על המוות שלו או הסבירו לי איך להתמודד עם זה .
נוצר מצב שעם השנים המוות שלו יותר משפיע עליי והאבל בא מאוחר יחסית .
יש לי כמה שאלות (מצטערת מראש ):
1. האם העובדה שאני נזכרת בו ובוכה מצערת אותו ?
2. אני מתקשה ללכת לבית העלמין בימי האזכרה כי קשה לי הסיטואציה הזו שכולם בוכים ולבכות ליד כולם , האם זה גם מעציב אותו או פוגע בו שלא באתי ?
3. יש לי מעיין רגשות אשם על המוות שלו . הוא היה אוטיסט עם ניבון שרירים בלי יכולת לדבר כמו צמח ממש . וכול הזמן אני מרגישה חרטה ואשמה על זה לא הייתי אחות טובה מספיק , לא שיחקתי איתו וחשבתי שהוא מוזר וזה ממש אוכל אותי מבפנים לחשוב שאולי הוא זוכר אותי ככה , האם אפשר לבקש ממנו סליחה ?
אני כול הזמן מפחדת שאני מצערת את הנשמה שלו ולא נותנת לה מנוחה וזה משגע אותי .
אני אשמח לדעת אחת ולתמיד , מה קורה לנפטר ... הוא רואה , הוא שומע , הוא מתגעגע , הוא מתאכזב מתעצב או שמח ומאושר שאנחנו עושים משהו ?
מה לא לעשות כדי לצער את נשמתו ואיך לתת לו נחת ?
מצטערת על השאלה הילדותית ותודה מראש על התשובה וההבנה :)
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
תחילה יש להבין שהמוות אמנם הוא נראה בענינו כדבר קשה ומכאיב, אבל הראיה הזאת היא כלפינו, לנו זה קשה ולנו זה מכאיב אבל לנפטרים, ובייחוד לילדים שלא חטאו ולא טעמו טעם חטא, אין זה אלה נועם של חיים נשמתיים עליונים בצל השכינה. הם לא מתעניינים בנעשה בעולם הזה, שהוא עולם הגופות ולהם יש רק נשמה בלא גוף, לכן אין קשר בין האנשים בעוה"ז והנשמות בעולם הבא. אמנם אם עושים מעשים טובים ומיוחדים לעלוי נשמתם זה יכול לפעול, ולכן יש פעמים שנותנים צדקה לעלוי נשמתם ולומדים לעלוי נשמתם ועוד מעשים טובים שיכולים לעשות לעלוי נשמתם, אבל זה לא שיש קשר בין האדם והנפטר, אלא שכל אדם שעושה טוב בעולם הזה ומגדיר זאת שזה לעילוי נשמה של נפטר מסויים, יש לנשמה ג"כ נחת רוח מכך שבעולם עושים טוב. לנשמה אין כל יחס אם את בוכה או צוחקת, הוא לא מתגעגע לעולם, הוא לא מתאכזב ולא מתעצב, הוא לא מתעניין אם את כועסת או רגועה, הנפטר (ובייחוד במקרה שלכם) איננו בין החיים, יש לו את עולמו וטוב לו בעולמו ובנועם השמור לו. אבל אפשר להטיב עמו. הנפטרים לא יורדים לעולם הזה למעט מקרים מיוחדים שהנשמות יכולות בתנאים מסויימים וברמות מסוימות להגיע לארץ התחתונה, אבל זה לא שייך במציאות הרגילה. התורה כועסת מאד על מי שמוריד את הנשמות מעולמות עליונים לתוככי המציאות ולעסק במציאות, וזה הנקרא "בעל אוב". שמואל כעס על האשה בעלת האוב שהטריחה אותו לעולם, אין לנפטרים חלק בעולמנו (לכן אסורה כל פעולת סיאנסים). במעשינו אנו יכולים להטיב להם את מקומם העליון.
לגבי הגדרת הבכי שאת מזכירה במכתב, יש לציין שהגדרות הבכי אינם שייכות לנפטר ולנשמתו, זו תכונה והבעת רגשות שלך ושל הקרובים. אם את מרגישה צורך לבכות את יכולה, אין חובה לבכות לאחר 9 שנים, חז"ל תקנו בכי תקופה קצרה לאחר הפטירה ולא תקנו בכיה תקופה ארוכה, אבל מאידך אין איסור על כך. אמנם צריך להזהר שלא יהיה אדם עושה שקר בנפשו, דהיינו אדם שלא מרגיש צורך לבכות איננו צריך לבכות בגלל האחרים שבוכים, כל אחד צריך להביע את רגשותיו, ויש אנשים רגישים יותר ויש שהם רגישים פחות. על כן אל לאדם להסתכל מה אחרים עושים, יעשה כל אדם מה שהוא מרגיש באותה שעה באותו מקום, בייחוד בתקופה ארוכה כזאת של תשע שנים.
אם עשית חלילה משהו רע בימי חייו אפשר לבקש סליחה, אבל לפי הנכתב במכתב לא נראה שאת יכולה לעשות רע לאדם, אבל אם עדיין את חושבת שיש משהו את יכולה לבקש מהנפטר סליחה, אבל זה לא משנה לנפטר, זה נוגע אליך, שאדם שעשה רע צריך לבקש סליחה מכל יצורי עולם והנפטרים בתוכם, אבל זה מצד המבקש ולא מצד הנפטר, שהוא נמצא בעולמו הטוב.
אני מקווה שדברי הובנו, ותאספי כוחות לעשות מעשים טובים לטובת עם ישראל, ובעשייה טובה העולם התחתון מתקדם ומתעלה.
שבת שלום
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ