שאלה
שלום, העליתי שאלה לפני כשנה על "יחסי אישות בזמן משבר זוגי".
דובר על שנים ארוכות של משבר זוגי עם פערים מאוד גדולים בינינו ביחס לדת, בחינוך הילדים, בשפה ובתפיסות העולם.
טיפול זוגי לא הצליח, ולטיפול האישי שלי הוא מתנגד ( אך אני ממשיכה כי חייבת)
אני חושבת שאי אפשר לגשר על הפערים לבד, הנסיונות הרבים שהיו בעבר מאוד הכאיבו, כי הוא מאשים אותי בכל דבר ומדבר בצורה מאוד פוגעת ומזלזלת.
הוא גם לא מוכן לנסות טיפול זוגי אחר.
כשניסיתי לפנות לכיוון גירושים הוא טירפד את זה ואיים שיפגע בילדים ע"י הסתה שלהם נגדי או נטישתם.
העניין הוא שאנחנו נשואים כיום וחיים באותו בית אך אני לא מסוגלת להיות איתו במצבים אינטימיים כולל אישות, והוא לוחץ עלי כן לעשות זאת. ניסיתי הרבה פעמים לעשות זאת ללא רצון אבל זה הרגיש גרוע לשני הצדדים ואני לא מסוגלת יותר.( לטענתו אני מענישה אותו בכוונה)
הוא טוען שאני לא הוגנת, שאי אפשר לחיות בלי זה ומבקש שאסכים לו לנהל רומן מחוץ לנישואים( להתגרש אינו מוכן בשום אופן)
אני כמובן מתנגדת.
מבינה את הקושי אבל באמת לא יכולה לקיים יחסים רק מתוך חובה כשאני לא מצליחה בכלל לרצות בכך. כשהרגשות כלפיו כל כך טעונים.
זה מרגיש כמו מלכוד. אני לא מרגישה טוב עם המצב משום בחינה, מרגישה גם קצת אשמה, אבל לא רואה פתרון באופק.
אשמח לעצה.
תשובה
שלום וברכה
השאלה הכואבת שאת מעלה היא בעלת הרבה מאוד היבטים. חלק מהם לא נמצא בתחום המומחיות שלי – הם קשורים לטיפול, להתמודדות עם משברי זוגיות וכדו'.
אני אתייחס רק להיבט ההלכתי והאתי.
את אישה עצמאית, ורשאית לנהוג לפי המערכת המתאימה לך.
בשעה שזוג כורת ברית נישואין – הוא כורת גם ברית משותפת לקיום יחסי אישות.
זה אכן חלק בלתי נפרד מהברית הזו.
אולם מדובר בהדדיות. וכאשר ההדדיות הזו מופרת, היא גם לא מחייבת את הצד השני.
ההלכה מכירה במעמדה של אישה האומרת "מאיס עלי". לא רוצה.
והיא רשאית להציב בפני בעלה את התנאי: או שאתה נוהג כשורה כלפיי, ובמסגרת זו נקיים יחסי אישות, או שאנחנו מתגרשים, בלי שאתה תפגע או תסית, ובלי שתשתחרר מהמחויבות שלך.
ובוודאי שאין היא מסכימה לקיום יחסי אישות מחוץ לנישואין.
לכן, מהבחינה המוסרית וההלכתית – את לא אשמה. להפך. את הנפגעת. אל תקחי על עצמך אחריות לפגיעה בך.
והדבר החיוני הוא לפתוח בראש ובראשונה בהכרה שאת זכאית לחייך החרותיים וההוגנים.
כל טוב ושמחה