שאלה
שלום רב,
אני בחור דתל"ש בסביבות לקראת גיל 30.
לא מקיים מצוות כבר מספר לא מבוטל של שנים, אבל בצד זה חי "בתוך" החברה הדתית לאומית - רוב חבריי יוצאי ישיבות הסדר, משפחתי דתית כמובן, אני לומד במוסד אקדמי דתי וחש בנוח, וכו'.
בפרספקטיבה של שנים לאחור אני לא בטוח לגמרי שיצאתי בשאלה מהסיבות הנכונות, ונדמה לי שזה קרה מסיבה חברתית\סוציולוגית יותר מאשר תפנית אמונית או אתאיזם שהתהווה. אם לדבר בכנות, עד היום, אחרי שנים של חשיבה על הנושא (בתוספת לימודי פילוסופיה באוניברסיטה), לא הגעתי להכרה של ממש האם יש אלוהים או לא, ואם כן, מה באמת רצון ה' ממני ומהעולם.
הסיבה שאני פונה למדורכם היא שדי מאסתי בתשובות הלעוסות שמנפקים במדורי יעוץ פסיכולוגי רגילים שם בדרך כלל העונים מגיעים מבתים חילוניים - ולכן לא מבינים את הדקויות וההתלבטות עד תום - ורציתי לשמוע תשובה מזוית דתית-זוגית, בתקווה שהיא תתן לי תובנה כלשהי בנקודה הזו.
אני מוצא את עצמי בבעיה שמשותפת כנראה ללא מעט דתיים לשעבר - והיא בדידות במישור הזוגי (וגם חברתית במידה מסויימת אם כי פחותה). אני חושב שאני פשוט מתחבר יותר טוב, מנטאלית, רוחנית או חברתית, לבנות דתיות, אבל מאידך, הן כמובן "חסומות" בפניי כחילוני.
אני תוהה אם חזרה בתשובה מאותה סיבה שבה כנראה עזבתי את הדת היא קבילה מבחינה ערכית; הרי בסופו של דבר מן המפורסמות שהיהדות היא דת חברתית - תמיד יהודים התפללו בקבוצה וסעדו ולמדו בחברותא, ואילו בודדנו את הגורם הזה - אין כנראה הבדל מהותי בין היהדות לשיטות רוחניות אחרות, למשל כאלה שפוגשים במזרח הרחוק ושחמישית מהאנושות מאמינה בהן...
ואם אקבל את העמדה הלא מקובלת, שבסופו של דבר הבחירה בכל מקרה תהיה 'חסרה' ורחוקה משלמות, גם כשמדובר בחזרה לעולם הדתי:
ברירה שקרית אחת של לחיות כחילוני שלא באמת מאמין בחילוניותו ובעל ספקות באי-האמונה, אל מול ברירה נגדית של דתי שחזר ל"נוף מולדתו" מטעמי נוחות, או מכורח קיומי (בהנחה שהכמיהה לזוגיות וחיי חברה חיוביים היא אכן דבר יסודי עבור האדם).
לרב שלי מהישיבה התיכונית היתה בוודאי תשובה ברורה, ראשית כל הוא ודאי היה מתעלף כשהיה שומע את רשימת המזונות הלא כשרים שאכלתי עד היום, ולאחר מכן היה טוען בתוקף שאני צבוע וחסר מצפון, גם אם לא במילים האלה, ודוחף לי ליד רשימת קריאה של ספרי אמונה שהיתה מפרנ
תשובה
ב"ה,
שלום,
אתה צודק בניתוח שלך, רוב האנשים שעוזבים את הדת זה בגלל סיבות חברתיות מוסריות, ולא בגלל שנתקע להם משהו בלוגיקה של ההוכחה למציאות ה'.
(אגב, גם שום לוגיקה לא יכולה להפוך את האדם למאמין, כי אמונה זה מושג יותר עמוק מכדי להיות מוכל רק בשכל.)
ולכן אם הגעת למסקנה שדוקא הסיבות החברתיות הן אלה שגורמות לך לחזור לחברה שממנה יצאת, אין לך תשובה גדולה מזו, אמנם חלקית, אבל בחלק הזה היא חזקה,
שהרי אדם שעוזב את החברה שלו בטריקת דלת בגלל כל מיני חולאים ולקויות חברתיות מקוממות, והולך לחברה דת או לאום אחר, שאין בהם את הלקויות האלה,ושמח על כך, ואז הוא מקבל הפתעה : חולאים אחרים שלא היו בחברה הקודמת, חסרונות שלא הכיר, ואז הוא מתגעגע ליתרונות שהיו במקום הקודם וחוזר לשם אבל הפעם מתוך עין טובה והערכה גדולה לחיוב הקיים, גם מבלי לטשטש את הבקורת הקודמת, והיחס נח יותר ומפויס, כמו שאמר הנביא : אשובה אל אישי הקודם כי טוב לי אז מעתה.
לכן בהחלט יש ערך גדול לתשובה הזו.
ביחס לקיום מצוות אתה לא חייב להחמיר, יש מקום גם לסמוך על שיטות מקלות, תוכל להתייעץ בענין זה בכל מקרה לגופו, או ככלל במציאת דרך שמוצאת מסיות אל לבך.
בברכה,
דני ארגמן