למה לאבל אסור להגיד שלום למי שבא לנחם אותו?

ב"ה

שלום.

ראשית אני משתתף בצערכם ויהי רצון שמנחם ציון בבניין ירושלים ינחם אתכם.אמן.

זה נושא רחב אשתדל להשיב מעט ואתמקד רק בנוגע לאיסור שאילת שלום בשלושה הימים הראשונים שאז זה חמור יותר מאשר שאר הימים.

ישנם הבדלים הלכתיים בין היום הראשון לאבלות לשלושה ימים ראשונים ולשבעה ימי האבלות. וכן יש הבדלים הלכתיים בין ה"שבעה" ושלושת השבועות הבאים ל"שלושים" ול"שנה הראשונה".

ובשו"ע סימן שצ"ד סעיף ד מבואר שההרגשה שהאבלים צריכים להרגיש היא ש "כל שלושה ימים ראשונים יראה האבל כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו.משלשה ועד שבעה, כאילו זקוף כנגדו בקרן זוית. משבעה ועד שלשים, כאלו עובר לפניו בשוק;

וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה; ואם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאת כל המשפחה. "

כלומר בשלושת הימים הראשונים יש לחיות בתודעה שכל תזוזה לא נכונה יכולה לגרום לאסון נוסף כאילו מונחת חרב חדה בין הכתפיים ועל האדם להיזהר שבעתיים.

מהיום השלישי ואילך עד סוף השבעה ההרגשה היא שהחרב החדה אומנם לא מונחת על הצוואר אך היא "מחכה בפינה" כל מעשה לא נכון יכולה החרב להזיק ח"ו ומסיום השבעה ועד אזכרת השלושים החרב כביכול מקדמת את פניו של האבל ולכל מקום שהוא הולך ,החרב הולכת לפניו .מאזכרת השלושים ואילך מידת הדין מתוחה על אותה משפחה אבלה ורק אם נולד בן זכר תוך השנה אז מידת הדין מרפה ו"מתרפאת " כל המשפחה.

אם נתמקד נתמקד לגבי השלושה ימים ראשונים נגלה שבהם ישנן הלכות מיוחדות רק לימים אלו והרגשה מיוחדת של חרב חדה המונחת בין הכתפיים.

דגשים הלכתיים לשושה ימים ראשונים

יום המיתה שהוא יום הקבורה מהווה יום ראשון לאבלות שאז האבלות בו היא מצוות עשה מן התורה.שאר הימים הם מתקנת משה רבנו שתיקן לעם ישראל לעשות אבל שבעה ימים.

לשלושת הימים הראשונים של ה"שבעה" יש דין מיוחד :

*האבל אסור בעשיית מלאכה בעצמו

*האבל אינו משיב שלום גם למי שאמר לו שלום.

*האבל לא יוצא מפתח ביתו כלל

וכך נפסקה ההלכה בשו"ע יו"ד סימן שפ"ה סעיף א וסימן שצ"ג סעיף א

ויש גם מנהג שנהגו חלק מן הקהילות שלא לבוא לנחם בשלושה ימים הראשונים על סמך מה שאמרו חכמים בפרקי אבות " אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו" .

המקור הרעיוני להקפדה ההלכתית לגבי השלושה ימים ראשונים

בתלמוד הירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג דף פ"ה יש דיון בין חכמים לגבי איסור עשיית מלאכה לאבל לדעת רבי אליעזר ביום הראשון והשני האבל לא עושה מלאכה כלל וביום השלישי הוא יכול לעשות מלאכתו בצינעא בלבד."אבל אמרו תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך" אולם דעתו של בר קפרא היא שגם ביום השלישי האבל אסור במלאכה גם לא בצנעא וטעם הוא מפני ש "אין תוקפו של אבל אלא עד שלשה ימים "

ממשיך התלמוד הירושלמי ומסביר :

"כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סבירה דהיא חזרה לגביה כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי היא שבקא ליה ואזלה לה "

הסבר : כל שלושה ימים הנפש טסה (מרחפת )על הנפטר משום שקשה לה להיפרד והיא חושבת שאולי ,אולי היא תשוב אל הגוף אולם לאחר 3 ימים היא רואה שנשתנה זיו פניו של הנפטר היא עוזבת והולכת לה.

ולכן סברתו של בר קפרא היא שכל שלושה ימים האבל אסור במלאכה גם לא ביום השלישי בצינעה משום שכל שלושה ימים ראשונים עדיין קשה לנפש להפרד. והיא נמצאת ומרחפת מעל הנפטר.

וכמו שקשה לנפש להיפרד מהגוף כך קשה היא הפרידה של האבלים מהנפטר .ועל כן הריכוז באבלות היא מקסימאלית עד כדי כך שאפילו אם מישהו אומר שלום אסור לאבל להשיב לו שלום ואפילו ביום השלישי לפני סוף היום אין לעשות מלאכה בעצמו אפילו בחדרי חדרים .

לקבל עדות על מת לאחר 3 ימים

המשנה במסכת יבמות דף קא עמוד א מבארת שאין מקבלים עדות על מת בטביעת עין לאחר שלושה ימים והסביר הרמב"ם בהלכות גירושין פרק יג הלכה כא שהטעם הוא מפני שזיו פניו של האדם המת - משתנה לאחר שלושה ימים. וכך נפסקה ההלכה בשו"ע אבה"ז סימן יז הלכה כח."אין מעידין על מת אלא עד ג ימים משום דמאז משתנה זיווי"

הזוה"ק בפרשת ויקהל אות פ"ט מתאר את שבעה המסעות שעוברת הנשמה והוא ממשיל את הטלתו של יונה הנביא אל הים כמסע הלוויה והקבורה ואח"כ 3 ימים בבטנו של הדג כשלושה ימים ראשונים של השבעה. ולאחר שלושת הימים האלו משתנים לגמרי פניו של הנפטר מפני שכריסו מתבקעת ומתקיים בו הפסוק שמופיע בספר מלאכי פרק ב "וזריתי פרש על פניכם".ורק לאחר שלושה הימים הראשונים והלאה נידון האדם בשמיים.

אישתו של רבי זירא

התלמוד הבבלי במסכת מגילה דף ז מביא סיפור מעניין " אָמַר רָבָא: חַיָּב אָדָם לְהִתְבַּסֵּם בְּפוּרִים עַד שֶׁלֹּא יֵדַע בֵּין "אָרוּר הָמָן" לְ"בָרוּךְ מָרְדְּכַי".

רַבָּה וְרַ' זֵירָא עָשׂוּ סְעֻדַּת פּוּרִים בְּיַחַד.

נתְבַּסֵּם רַבָּה, עָמַד וּשְׁחָטוֹ לְרַ' זֵירָא.

לְמָחָר בִּקֵּשׁ רַחֲמִים וְהֶחֱיָהוּ.

לְשָׁנָה אָמַר לוֹ: יָבוֹא מַר וְנַעֲשֶׂה סְעֻדַּת פּוּרִים בְּיַחַד.

אָמַר לוֹ: לֹא בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מִתְרַחֵשׁ נֵס."

הסבר : אחת ממצוות חג הפורים היא קיום של משתה ושמחה ולצוRך קיום מצווה זו קבעו רבה ורבי זירא לסעוד יחד ולשמוח בחג בפורים. תוך כדי הסעודה התבסמו (השתכרו) הנוכחים ואז קם רבה הוציא סכין שחיטה ושחט את רבי זירא ובעצם לפי פשט התלמוד רבי זירא מת. ולחרת היום כשהבין רבה מה קרה הוא מיד התפלל וביקש רחמים מהקב"ה ורבי זירא קם לתחיה. ובשנה הבאה כששוב הזמין רבה את רבי זירא לסעודת פורים סירב רבי זירא לבוא ונימק זאת מתוך פחד ששוב יקרה את אותו הדבר שמתוך שכרות הוא ילך לשחיטה.. ולכן וויתר על הרעיון בנימוק שלא בכל זמן הקב"ה יעשה לו נס והוא יחזור לתחיה.

בין שאר הפרשנות לדברי התלמוד הפוסקים דנים לגבי סוגיית הניושאין של רבי זירא עם אישתו שהרי בעת שהוא מת בפורים אישתו נעשתה אלמנה וכשרבה החייה אותו האם הוא צריך לקדש שוב את אישתו?

אישתו של רבי חנינא בן חכינאי

סיפור נוסף מעניין מובא בתלמוד במסכת כתובות בדף סב

רַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא בִּבְנֵי בְּרַק.

שָׁהוּ שָׁם שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה מְשַׁגֵּר וְיוֹדֵעַ מָה שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ

וְרַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ.

שִׁגְּרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בִּתְּךָ בָּגְרָה, בּוֹא וְהַשִּׂיאָהּ.

נָטַל רְשׁוּת וְהָלַךְ.

כְּשֶׁחָזַר מָצָא שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שְׁבִילֵי עִירוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא בֵּיתוֹ.

מֶה עָשָׂה?

הָלַךְ וְיָשַׁב עַל שְׂפַת הַנָּהָר.

שָׁמַע רִיבוֹת קוֹרְאוֹת לְאַחַת מֵהֶן: "בַּת חֲכִינַאי, מַלְּאִי כַּדֵּךְ וְנֵלֵךְ".

אָמַר: שׁוֹמֵעֲנִי, רִיבָה זוֹ מִשֶּׁלָּנוּ הִיא.

הָלַךְ אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנִכְנַס אַחֲרֶיהָ פִּתְאוֹם.

הָיְתָה אִשְׁתּוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְנַפָּה קֶמַח.

זָקְפָה עֵינֶיהָ וְהִרְגִּישָׁה בּוֹ – וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ.

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.

עֲנִיָּה זוֹ – זֶה שְׂכָרָהּ? בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיהָ וְחָזְרָה נִשְׁמָתָהּ.

הפוסקים דנים גם לגבי דברי התלמוד הללו האם כשפרחה נשמתה של אישתו של רבי חנינא בן חכינאי היא נעשתה באותו רגע אלמנה ופקעה ממנה חובת הנישואין אליו. וכשהוא התפלל עליה והחיה אותה ממות וחזרה נשמתה אליהו האם היא צריכה קידושין כתובה ונישואין מחדש?

תוך שלושה ימים ראשונים לא פקעה זיקת נישואין

בספר כנסת הגדולה אבה"ז סימן יז כותב " וסובר אני דאם מתה האשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליהו לבן הצרפתית ואלישע לבן השונמית דלא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר.

וכיוצ"ב כתב בספר ברכי יוסף לחיד"א אבהע"ז סימן יז אות א " הא דאישה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דווקא כאשר מת ונשאר מת אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתהלא הייתה מיתה כמות כל אדם ולא פקעאי קודושין קמאי ..ובעלה כאשר חי מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו"

וכתב על זה בספר גשר החיים חלק ב עמוד ריח "אולם כל זה בתוך ג ימים טרם נשתנה הגוף אבל אח"כ כשהגוף החל להתפרד והנפש עזבה אותו ,מסתבר שאפילו אם חי ע"י נס אין זה אותו האדם אלא בריה חדשה באה לכאן,ופקעה זיקת הבעל לגמרי מהאישה והיא מותרת לכל אדם וגם לבעלה זה צריכה קידושין מחדש."

ויש לכך השלכות הלכתיות נוספות כגון מקרה של מוות שלא על פי הטבע ושהאדם שנפטר חזר לחיים אם מדובר בתוך שלושה ימים ראשונים הרי שלא פקע כלל זיקת אישות והאדם נחשב כנשוי על כל המשתמע מכך.

ויהי רצון שיקיום בנו מקרא שכתוב בישעיהו פרק כה

בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יְקֹוִ֛ק דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כָּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְקֹוָ֖ק דִּבֵּֽר: