שאלה
ידוע שלאחר פטירת אדם אומרים עליו קדיש, קוראים משניות ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. האם יש חיוב לעשות כן ומה התועלת בזה?
תשובה
הלכה זו מוזכרת בשני מקומות גם ביורה-דעה רמ"ט ובאו"ח סימן תרכ"א. ביורה-דעה (סעיף ט"ז) כתוב: "מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם". והמקור לכך דרשת חז"ל בספרי עה"פ "כפר לעמך אשר פדית" שדרשו "כפר לעמך" - אלו החיים. "אשר פדית" - אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה" (ונראה שם בשו"ע בגאון).
וכבר האריך בענין זה מרן הבית יוסף בסימן תרכ"א והסביר מה תועלת יש בצדקה ובלימוד תורה של החיים על המתים והביא אסמכתא לכך מהכתוב "אחת בשנה יכפר" וסמיך ליה "איש כופר נפשו". ועל כך שואל הבית יוסף "ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה עבורו"? ובכלל זה גם השאלות מה מועיל שלומדים תורה או מקיימים מצוות לכבודו ועל זה השיב "אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים' היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו - אז מועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת". דהיינו, כאילו המת בעצמו נתן צדקה, או כאילו המת בעצמו למד תורה אילו למד תורה בחייו. אך לכאורה משמע שאם הנפטר היה עם הארץ או שבחייו לא נתן צדקה, זה לא יעזור!
ואף על פי כן הקב"ה ברחמיו המרובים מזכה גם אותו במצוה זו. ועיין בשו"ע תרכ"א ס"ו, והמקור לכך גם מזוהר פרשת תרומה. והוסיף שם בכה"ח (אות ל"ה) שבכל אופן אם בן עשה זאת לכבוד אביו שנפטר, זו מעלה גדולה מאוד כי הבן מזכה לאביו.
ובנוסף לתועלת שיש למתים ממעשים אלו עוד יש תועלת לחיים וכדברי מרן הב"י (שם בתרכ"א) "ונותנים - צדקה - לכבוד המתים, שהצדיקים מליצים על צאצאיהם". על כן מצוה רבה להרבות בעיקר בתוך השנה בצדקה ולימוד תורה לזכות את הנפטר וגם לתועלת החיים.