שאלה
א. מי תיקן את צום עשרה בטבת? ומה הנפקא-מינה להלכה לגבי הקלות בצום זה?
ב. חולה שאין בו סכנה וזקן שהצום קשה עליו - האם הם חייבים לצום?
ג. האם יש עניין שאדם שפטור מהתענית, יתענה לכמה שעות?
תשובה
א. חומרה יתירה יש בתענית עשרה בטבת - צום זה הוא מדברי קבלה של נביאים. ראייה לכך הובאה בתשב"ץ: אנו צמים משום ש"בעשירי בטבת סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (רמב"ם, הל' תעניות ה,ב) - מדוע לא נקבע צום כנגד היום שבו סמך טיטוס על ירושלים בחורבן בית שני? תירוצו: דעת הרמב"ם בפירוש המשניות היא שגם בזמן שביהמ"ק השני היה קיים, צמו בט' באב. מכאן, שתקנת הנביאים לצום ארבע צומות אלה היתה לעולם. לפי"ז, תעניותינו כיום, גם לאחר חורבן בית שני, לא מתקנת חכמים הן, אלא מדברי קבלה.
החולקים סוברים שתקנת הנביאים היא על חורבן בית ראשון, וזו בטלה משנבנה הבית השני. כשחרב בית שני, החזירו חכמים את ארבעת הצומות. לפי"ז הם מדרבנן, ונפקא-מינה להלכה זהו ספק _ אם צומות אלו מדברי קבלה, יש להחמיר; אם מדברי חכמים, יש להקל.
ב. מרן פסק שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות (להוציא ט' באב), גם אם אינן מצטערות. לפי"ז חולה שאין בו סכנה, לכאורה יהיה פטור מלצום. אולם הרמ"א כתב שאם אינן מצטערות נהגו להחמיר, ולכאורה הוא הדין חולה שאין בו סכנה.
ג. כיון שיתכן שהצום הוא מדברי קבלה, יש לחנך קטנים, אם הם בעלי דעה להתאבל, בשינוי שעות האכילה ובאכילת מאכלים בסיסיים בלבד.
יה"ר שהקב"ה יהפוך לנו יום זה לששון ולשמחה, והאמת והשלום אהבו.